ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארצות הברית לימד אותנו שני דברים ברורים: ראשית, למדנו שישנה מחלוקת ברורה בין הצורה בה בנימין נתניהו תופס את המזרח התיכון לבין הצורה בה ברק אובמה תופס את המזרח התיכון. שנית, למדנו שכאשר ראש ממשלתינו מציג את תפיסתו, העם האמריקאי, המיוצג על ידי הקונגרס, מזדהה תוך כדי דחיית תפיסת אובמה.

בנאום אובמה, בו קרא למדינה פלסטינית בגבולות 67 -פלוס מינוס-, הוצגה תמונה ברורה של יסודות תפיסתו בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. אל מול אובמה עמדו שתי אופציות: (א) לקבל את עמדת נתניהו ולעצב מדיניות על פי שיקולים בטחוניים, או (ב) לקבל את עמדת אבו-מאזן ולעצב מדיניות על פי שיקולים מוסריים הקשורים בזכותם להגדרה עצמית ולמדינה. אובמה, באופן מובן לחלוטין, בחר בשיקולים המוסריים על פני השיקולים הבטחוניים.

הסיבה לכך פשוטה: טענות מוסריות מקדימות טענות בטחוניות. ללא היסוד המוסרי, לא קיימת האפשרות לטעון טענות בטחוניות. ולכן, כל עוד אנחנו לא מסבירים בצורה משכנעת את המוסריות שבקיומנו ואת צדקת דרכנו, טענותינו הבטחוניות לא יתקבלו, על אחת כמה וכמה אל מול טענות מוסריות. כל עוד לא סיפרנו להם את סיפור עמנו שגלה לפני 2000 שנה מארץ ישראל המקראית, ובתוך גלות מרה וקשה לא הפסיק לחלום על ארצו, ציון, וכל עוד לא דיברנו על הקשר ההיסטורי-תרבותי-תנכי של העם עם ארצו, ובמיוחד עם ערים כחברון, שכם, בית-אל ושילה, לא תהיה לנו לגיטימציה לחיות באיזור, וברור שטענת המוסריות של אבו-מאזן תהיה על העליונה.

ולדאבוני, מאז הסכמי אוסלו, בלית ברירה, מדינת ישראל הפסיקה להסביר את המוסריות שבקיומה. היא טוענת שזה ירגיז את ה”פרטנר” שלנו לשלום. היא טוענת שאם לדבר על בטחון כנגד טילים בלוד מרגיז את ה”פרטנר” שלנו, אז דיבורים על קשרינו ההיסטורי למקומות כמו חברון ושכם יטריף אותם.

לעומתינו, טענותיהם המוסריות של הפלסטינאים אינן פוסקות ולו לרגע אחד וחודרות אל תוך תודעתינו–כדוגמא נוקבת, הנכבה והכיבוש האיום והנורא יצרו מציאות בה חלק מעמינו מרגיש שאבותינו הגיעו לארץ הזו רק על מנת לפגוע באוכלוסיית המקום.

על כן, האם ניתן להאשים את אובמה בבחירתו? כאשר אף אחד לא מעיז לטעון טענות מוסריות בעד עמדת ישראל וכל שיש זה את טענותיהם המוסריים של הפלסטינאים בחירתו מובנת לנו.

ואחרי זה הגיע נאומו של בנימין נתניהו אל מול הקונגרס. נציגי העם, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, קמו ומחו כפיים לביבי מעל לעשרים פעם. למה אנשי הקונגרס כל-כך אהבו את נאומו?

והתשובה–מוסריות.

בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו, עמד ראש ממשלת ישראל וטען את הטענה המוסרית. “ביהודה ושומרון, העם היהודי איננו כובש זר”, אמר נתניהו. “אנו לא הבריטים בהודו. אנו לא הבלגים בקונגו. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית.” ביבי קלט שעל מנת לנצח בקרבות ההסברתיות והדיפלומטיות הוא חייב לחזור ליסוד ולהזכיר לעולם שאין דבר יותר ערכי ומוסרי מאשר שיבת עם ישראל לארץ ישראל. הקונגרס הבין זאת גם.

הצלחת נאומו של נתניהו מעידה שוב שרק אחרי ששוב נבנה את היסוד הערכי שעליו כל מציאותינו נבנית, רק אז נוכל שוב לטעון טענות בטחוניות. רק אז תהיה לנו הלגיטימציה לכך והעולם יבין שגם למדינת ישראל מגיעה ביטחון.

אז, כל מנהיג שירצה (ואני לא אחד מהם) לדבר על וויתורים כואבים למען השלום, כפי שעשה ביבי, יוכל לדבר עליהם, כי העולם כבר יבין כמה כואב לוותר על קשר היסטורי. ואז, גם תהיה לאותו המנהיג האפשרות להגיע להסכמים על פי הקריטריונים הבטחוניים שלו, ולא על פי הטיעונים המוסריים של אבו מאזן שמאחוריהם מתחבאת שיטת השלבים לחיסול מדינת ישראל.

כשנבנה שוב את הבסיס הערכי מוסרי לטענות שלנו, אין לי ספק שכל נשיא אמריקאי, דמוקרט או רפובליקני, יבין ויחבור לעם ישראל ולא יפעיל עליו לחץ לויתורים שפירושם חזרה ל”גבולות אושוויץ”.

About The Author

דן אילוז הוא חבר מועצת עיר מטעם התעוררות בירושלים. בעבר היה יועץ לענייני חקיקה של סיעת הליכוד בכנסת. דן הוא עורך דין עם תואר שני במדיניות ציבורית.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.