ביבמה
אין כמעט מחלוקת על כך שהסכם הגרעין עם איראן הוא רע, לא רק בגלל שהוא משמר את התשתית הגרעינית בידי האיראנים, אלא בעיקר בגלל הרושם הברור מכך שהמערב התקפל מול מדינה בסדר גודל בינוני, רדיקלית בתפיסתה, המעודדת, ממנת, ואף מוציאה מתוכה טרור גלובאלי. ועם זאת, ברור שכעת אנו מצויים בסיטואציה של “קרב מאסף”, או ב-“רכבת שכבר מזמן עזבה את התחנה”.

אז מה נכון לעשות עכשיו, עת נחתם ההסכם והוא נתון לשיח פנים פוליטי בארצות-הברית, בגינו קיימת אפשרות קלושה לדחיית ההסכם על-ידי 2 בתי הנבחרים, וטו של הנשיא, ולאחר מכן אפשרות קלושה יותר של Over-Ruling ?

על-מנת להבין את התהליך, אקיים ניתוח על-פי 3 הרמות המקובלות ביחב”ל: המערכת הבין-לאומית (גלובלית ואזורית), המערכת הפוליטית הפנימית, והפרט, קרי נתניהו כאדם.

בניתוח המערכת הבין-לאומית בהקשר ההסכם, ניכר שהאסטרטגיה של אובמה הכריעה, כלומר, העדפת הדיפלומטיה על הכוח, הכוונה להתפייס עם העולם המוסלמי, וההישענות על 2 עוגנים במזרח-התיכון: איראן ותורכיה, כמרסנים ומאזנים לתהליכי ההתפרקות הערביים.

ועם זאת מדובר בקרב מתוך מערכה שלמה, שעוד תמשך כמה שנים. כזכור, אובמה יסיים תפקידו בתחילת 2017, קרי בעוד כ-18 חודשים. המשמעות היא שזמן המבחן עבור ההסכם הוא של הנשיא/ה הבא/ה באמריקה, עליו/ה יש את האחריות לאכוף את מניעת ההתגרענות האיראנית, גם אם המשמעות היא הפעלת כוח צבאי. המשמעות המידית של ההסכם, אם-כן, היא שההתגרענות נדחית במספר שנים, למשמרת הבאה…

לאור זאת לנתניהו יש הזדמנות להעצים את המהלך שהחל בהליכתו לקונגרס במרץ האחרון, כאשר הבין שההסכם הרע הוא כנראה עובדה מוגמרת. המשמעות היא שבכדי להשפיע בעיקר על דעת הקהל בתוך אמריקה עליו להעצים את התודעה הבעייתית שההסכם הזה מביא אתו.

כיוון שיחסיו עם נשיא ארצות-הברית גם כך בלתי ניתנים לשיקום, הרי שאין לו מה להפסיד, רק להרוויח: חבילה ביטחונית משופרת, חיזוק השת”פ המודיעיני, ואולי בעיקר בכדי להשפיע על האסטרטגיה של הממשל הבא. אין ספק שזהות הממשל הבא חיונית בעיצוב המחודש של האסטרטגיה הישראלית.

דבר נוסף שנתניהו יכול להרוויח בשימור העימות עם אובמה בהקשר הגרעין הוא אי-העיסוק האמריקאי בסוגיה הפלסטינית, לפחות בחודשים הקרובים. ריתוק אובמה לפוליטיקה הפנימית לשם מניעת העמקת המעורבות בסוגיה הפלסטינית משרתת את האסטרטגיה של נתניהו היטב.

כך נתניהו יוכל גם להעצים את הנרטיב האוטוביוגרפי שלו כ-“שומר ביטחון ישראל”: מחד, פעל ככל שיכל מול הסוגיה הגרעינית ולא חשש לשלם מחירים עבור כך, ובמקביל “ייבש” את העיסוק בפלסטינים.

כאשר מתבוננים במערכת האזורית, המשך העימות מול אובמה בהקשר ההסכם משרת את נתניהו מצוין: הדבר יחזק את הציר עם מדינות ערב המתונות, שהביעו שאת נפש מההסכם. בנוסף, כאמור ימנע את הטלת הזרקאור לעבר הסוגיה הפלסטינית.

בהסתכלות על הפוליטיקה הפנימית, זוכה נתניהו לתמיכה, לפחות במסר העיקרי שההסכם הוא רע ומסוכן. בכך הוא מקבל (ככה פתאום) סיוע מהרצוג ומלפיד, שהחליטו להתעורר. השלמה, לפחות בשלב הזה, עם ההסכם הרע תהווה הוכחה לכישלון, ולמעשה מאין “הרמת ידיים”. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו מצב כזה.

ולגבי האיש עצמו- כאחד שמאז שנות ה-90 עוסק בנושא הגרעין כעניין מרכזי, ומדבר עליו מעל כל במה לא סביר שנתניהו יעשה תפנית. העניין כעת, מבחינתו הוא לא משמעות ההסכם, אלא הסיפור שייזכר מכל המערכה הזו. לכן, אין ספק שנתניהו ימשיך להוביל קו ברור ותקיף: נגד ההסכם, ונגד איראן, כל זאת תוך חיזוק יכולות ההגנה ועוצמת צה”ל. בכל זאת, גם באופוזיציה מסכימים שמדובר בהסכם מסוכן.

בסיכומו של דבר סביר מאוד להניח שבחודשים הקרובים אנו צפויים “להמשך ההתקפה” בנושא הגרעין האיראני, וזאת על-מנת למקסם את המהלך בקרב דעת הקהל האמריקאית, שבהחלט חלוקה בנושא, בהמשך לשמר את הדומיננטיות סביב הנושא בזירה האזורית, תוך יצירת מנגנון “יישור קו” פוליטי.

לא סביר שנתניהו, לפחות בטווח הקצר, ישלים עם ההסכם הזה, אולם ברור שיש גבול עד כמה נכון להמשיך את העימות מול הבית-הלבן. הדעת נותנת שבשלב מסוים הטונים יונמכו, ויחל תהליך הדרגתי של מעבר ממצב של הסלמה למצב של השלמה.

בהקשר הזה ייתכן והמגעים המתנהלים בין הרצוג ובין נתניהו מבשרים על שעת “השלמה”. אין ספק שממשלה מאוזנת יותר תעצים את הלגיטימציה הישראלית בשדה הבין-לאומי.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published.