bds-campaign-spain

 

(תמונה נלקחה מאתר Palestinian BDS National Committee)

בואו נניח לרגע את מרחבי המחלוקת הפנימיים שלנו, ונחשוב על המצב כפי שהוא (או, “על החיים עצמם”). אז מה המצב?

עניינית, אנו מצויים בסביבה דינאמית (או כפי שהגדיר דר’ גיא בכור “קליידוסקופ מזרח תיכוני”) שמשתנה לנגד עינינו כל בוקר: קם לו ארגון אכזרי, שבשנתיים האחרונות השתלט על תא שטח עצום והקים מדינה דה-פאקטו בין עיראק לסוריה, והוא ממשיך את כיבושיו והישגיו, בצד מראות אכזריים שמזה זמן רב העולם המודרני לא חזה בהם, ואף אחד בעצם לא עוצר וגם לא מעכב אותו.

הארגון הזה צפוי להפיל תוך זמן קצר את המשטר העלאויי בסוריה, והשלב הבא הוא איום משמעותי ומידי על הממלכה ההאשמית בירדן. נוכח מגמה ברורה זו (שלא נדרשת לשום פרשנות) חייבים לשאול, למה מתכוונים כל אלו החושבים שבכדי להפיס את העולם למען סכנת החרם נגדנו תדעך, עלינו לחבק את הפלסטינים ולמסור לידיהם את יהודה ושמרון?

כלומר, כדי ש”יאהבונו” יותר, עלינו למסור לגורם בלתי יציב בעליל את החיץ המזרחי שלנו, שעשוי במוקדם או במאוחר ליפול בידי חמאס, ואולי מוקדם מכך, להוות אזור גבול עם מדינת דעא”ש ברציפות טריטוריאלית?

ועכשיו נא בצעו חישוב פשוט של סיכון מולי סיכוי: מה הסיכוי שדעא”ש יפיל את ירדן? מה הסיכוי שחמאס ישתלט על יו”ש?

ומנגד, מהו הסיכון הממשי בהתחזקות החרם, במידה ונמשיך להראות נוקשות מדינית?

במידה והחרם יתחזק, וייצור קושי מהותי (דבר שכרגע שנוי לגמרי במחלוקת), הכלכלה תפגע ואיכות החיים שלנו תרד, זו אולי הסכנה הכי גדולה של הסיפור הזה, ומה נדרש לעשות כדי להתמודד עם סיכון מסוג זה?

אז יש מי שאומר: נותנים לפלסטינים את יהודה ושומרון, מפנים מאות אלפי מתנחלים (יוצרים סדק עמוק בתוך החברה), ומאותו רגע, “יישב לו זאב עם כבש” והכל יהיה בסדר: העולם יאהב אותנו, נוכל לשתות הפוך של בוקר בשקט, ולהתעסק כל יום באיכות חיינו ובקידום החברה. ואולי טוב מכך, המערב יהיה ערב לשלומנו הביטחוני, והוא יעשה זאת מצוין בהפצצות אוויר אפקטיביות, בדיוק כמו שהוא עושה עכשיו בסוריה ובעיראק?

ואני שואל בכנות, האם יש מישהו שחושב ברצינות שזו “דרך הזהב”?

דמיינו שהיינו נותנים את רמת הגולן בידי הסורים לפני מספר שנים, כלומר, שבימים אלו ממש דעא”ש היה מתייצב על שפתה של הכנרת- יש למישהו ויכוח או ספק כיצד הייתה נראית מציאות חיינו? האם במצב הזה ישובי עמק הירדן, החולה, וגליל תחתון היו “שותים קפה הפוך בשקט כל בוקר”?

על אותו משקל דמיינו שגבולנו עם הפלסטינים הוא על כביש 6, בואך נתב”ג, מודיעין, ודרומה עד קריית-גת. הם יושבים בהרי יהודה ושומרון, ואנו יושבים במישור החוף ובשפלה, האם ניתן להעלות על הדעת מה קורה אילו התרחיש הסביר של הפיכת חמאס ו/או התייצבות דעא”ש בגבול תעשה לנו?

האם נכון יהיה לשים את עורקיה הקיומיים של ישראל במצב זהה לישובינו בגבול הצפוני או במרחב עוטף עזה?

ברור שיש מי שיגיד שסכנת המדינה “הדו-לאומית” היא משמעותית יותר, או שהעניין הדמוגרפי הוא משמעותי יותר. אין ספק, שום דבר מאלו אינו רצוי, אך אלה הן השערות בלבד.

שימור המצב הקיים הוא כלל לא אסון כפי שחלק מטיפים לנו: לפלסטינים יש כיום אוטונומיה נשלטת. רוב השטח שלהם הוא בשליטה עצמית, ובעזה לגמרי בשליטה עצמית. אמנם בעזה “נפלנו” על הגבול עם מצרים, ואין חיץ ביטחוני בשליטתנו, אולם כשמדובר ביהודה ושומרון אנחנו שולטים בבקעת הירדן ובגב ההר.

ומה הבעיה עם זה? שהפלסטינים מאוד לא מרוצים, ושבעולם יש כאלו שלא מרוצים, ומאיימים.

נכון, לא ממש נעים.

מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית עד נהר הירדן היא הפוכה לגמרי מהאינטרס הביטחוני של ישראל. מדינה זו, בעת הנוכחית ובעתיד הנראה לעין, מהווה סכנה קיומית לישראל.

ולכן, נכון לקיים מו”מ עם הפלסטינים, ונכון לסדר קצת את הדברים, אך מכאן ועד הענות לדרישותיהם למען לא יהיה חרם, המרחק בימים אלו הוא כמזרח ממערב. אי-לכך וכל עוד הפלסטינים נחושים לקבל מדינה במתווה המסכן קיומית את ישראל, נכון יותר להסתכן בחרם מאשר בגבול משותף עם דעא”ש (או “החיים עצמם” קודמים לאיכות החיים…)

כלומר,

בין חוסר הנעימות מול אירופה וארצות-הברית, ובין העברת החיץ הביטחוני-קיומי עם דעא”ש לידי הפלסטינים, נדמה לי שברור מה נכון יותר עבור ישראל בעת הזו ובעתיד הנראה לעין.

ולמי שמאיים במדינה דו-לאומית או במהפכה דמוגרפית, נא להירגע. יש אוטונומיה פלסטינית, היא מוקפת בשטח בשליטת ישראל, וגבולותיה הם הרע במיעוטו מבחינתנו.

בשורה התחתונה, במצב הקיים אין סכנה דמוגרפית, יש לחץ בין-לאומי.

מה לדעתכם יותר מסוכן?

Leave a Reply

Your email address will not be published.