בשנת 1995 יצאייטולהא לאור ספרו של סמואל הנטינגטון, “התנגשות הציווילזציות”.

בספרו זה מתואר האתגר של המילניום השלישי, שעיקרו התמודדות עם קו-שבר המחלק את העולם לשתי תרבויות: המערבית, הנאורה, הקפיטליסטית, המשכילה, הליברלית, ומצד שני תרבויות נחשלות עם ערכים נוגדים. כעת, 15 שנים מתחילת המילניום השלישי, עינינו רואות בבירור – הסערה מתחוללת והיא מהיותר אכזריות שראינו.

אל מול הסערה הזו עומדים עמי המערב, ודי בוהים יש לומר. האיסלאם הרדיקאלי משאיר טביעות אצבע בכל מקום אפשרי, ממזרח ועד מערב, והתגובה: עצרות שלום, ומס שפתיים בדמות מספר מטוסים שזורקים כמה פצצות במדבר.

הנטינגטון מסכם בספרו שאל לה לאמריקה להתערב בהתנגשות, או בקיצור, “תנו להם להרוג זה את זה”. היו ימים שמספר מנהיגים באמת אמרו “נאחל לשני הצדדים הצלחה”. אמירה שאינפנטיליות בסיסית עלולה לגרום לך לזרום איתה, אך התבוננות מעמיקה לא יכולה שלא להטריד.

גם הרצל, כאשר הוא דמיין את מדינת היהודים בחזונו, הוא תיאר אותה כ-“מוצב החוץ של העולם המערבי”. העובדות ההיסטוריות הן שהמערב כבש לאורך רוב ההיסטוריה את המזרח, וזאת בעיקר בשל יכולותיו הצבאיות, ואורך הנשימה הכלכלי שעמד לו. כעת למערב אין כוח, אין חשק, וגם בהקשר הכלכלי המצב “לא משהו”. המזרח לעומת זאת, “לא שכח”, כך טען הנטינגטון.

בשורה התחתונה, מוצב החוץ עומד, וכוחות הסיוע קצת “מגמגמים”. ומה נדרש להבין מכך?

לכל הפחות ניתן להניח שעד שהסערה “תיגע בנו” מישהו יתעשת על עצמו, יתעורר ויכנס לעניינים באופן רציני, בטרם המצב יהיה קשה יותר, שהרי מה מתרחש בעת הזו- המדינות המתונות נלחמות על התרבות שלהן, וניכר שהן מתקשות. ראו את מצרים כדוגמא- בקושי התאוששה מההפיכות, וכמו שזה נראה בעת הזו היא מאותגרת נון-סטופ מסיני. נותנת הדעת שסעודיה וירדן ימצאו את עצמן במציאות דומה כבר “מחר בבוקר”.

אולם יש שיטענו שאנו נמצאים כבר בעת הזו במרכזה של הסערה, ו-“מיצמוץ” לא נכון בשלב הזה יגרום לנו, במילים פשוטות, לעוף לכל הרוחות. לפי טענה זו “מוצב החוץ” עומד בדד, הוא מוצב חזק ונחוש, אך בתוכו פנימה יש רוחות של אופוריה מסוימת, כאילו זה הזמן דווקא להיות “יותר דיפלומטיים”.

ההיסטוריה לא משקרת- האמריקאים תמיד מתעוררים בסופו של יום, אך בדרך כלל זה קורה מאוחר, כאשר המחירים מאוד כבדים: זה קרה במלחמת העולם הראשונה, השנייה, וגם בשנת 2000. סביר להניח שגם בפעם הבאה הם יתעוררו מאוחר, והשאלה היא מה יהיה הנזק עד אז, ומי יהיה זה שיספוג אותו.

לעת עתה נראה שהאמריקאים לא רוצים להתעורר. הם פשוט בחלום כל-כך עמוק, שבפרקטיקה הם שרויים במציאות מדומה. תחושה זו מובילה את האמריקאים ללכת להסכם עם “ראש הנחש”, לא פחות ולא יותר, כדי לקבל שקט, או בקיצור, “תעשו את שלכם, רק שיהיה שקט כדי שנוכל לישון טוב”. אם זו לא פשיטת רגל, אזי לא ברור פשיטת רגל מהי.

התפשרות האמריקאים כלפי האיראנים (בהצטרפות האיחוד האירופי כמובן) משמעותה אחת: בטווח הקצר המצב ימשיך להיות כפי שהוא, בטווח הארוך “ניפגש שוב”, רק שאז התנאים יהיו בהכרח טובים יותר עבור הצד השני: כלכלתו תחזור לשגשג, וכל מי שסוחר איתו ירוויח. ומה עם המזרח התיכון של עוד עשור? יהיו שיגידו “אחרינו המבול”.

ומה זה דורש מאתנו, “דיירי המוצב הקדמי”?

להמשיך ולהשקיע תקציבי עתק בהתכוננות למשהו עתידי, שיהיה אלפי מונים יותר מורכב, יותר כואב, יותר משמעותי. אז מה נכון יותר, להביא את העניין “עד הקצה” כבר עכשיו, אחרי שהשקענו ואנחנו מוכנים, או לחכות עוד עשור, ואז להשקיע עוד כמה טריליונים, כשבדרך ימשיכו לעקוץ אותנו ולהציק לנו?

קחו תרגיל מחשבתי קטן: הניחו שבמשפחה יש בעיית עששת, והמצב הולך ומחמיר, והשאלה היא האם ללכת ולטפל עכשיו, כי “לא באמת מתאים”, או לדחות את הקץ ולטפל אחר כך?

התשובה ידועה לכולנו, ללכת כמה שיותר מהר, כיוון שבעתיד זה יעלה יותר, וגם יהיה יותר מכאיב. שלא לדבר על הכאבים שסובלים בינתיים, וכמות האופטלגין שניקח כמעט תרושש אותנו. הבעיה החמורה יותר היא שאם נחכה זמן רב מידי, כבר לא יהיו שיניים.

כמו שזה נראה עכשיו, לכל הפחות אנחנו מוכנים לסבול כאבים, אולם ייתכן שיש לנו פוביה רצינית מרופא השיניים, כיוון שאנחנו מוכנים לספוג כל כך הרבה, עד שאפילו את תנאי הקיום הבסיסיים שלו אנחנו מוכנים לסכן.

אז מה עושים?

הולכים, נותנים כמה “סתימות, טיפול שורש ועוד עקירה קטנה”, ומכאן והלאה מקפידים לצחצח.

המשך ההזנחה ידרוש “התערבות כירורגית משמעותית” בהכרח.

 

מה עדיף?

שפטו בעצמכם, כולי תקווה שיש לנו “ביטוח” איכותי.

 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published.