טענתי בעבר שהחברה הישראלית היא פוסט-טראומטית, זאת בעקבות ההיסטוריה רצופת הרדיפות, קשיי ההקמה של המדינה שלוו במאבק צבאי אלים, ובשני העשורים האחרונים המאבק עם הפלסטינים שהפך לדמוני, משולהב באלמנטים דתיים.

דור ה-Y, שהוא הדור היצרני היום בישראל (ילידי שנות ה-90), צמחו הרי במציאות של אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות נפץ ואותו ליל סדר נורא מכל במלון פארק (על רקע פיגועי הדולפינריום, מייקס-פלייס וכיוצא באלו). זהו דור הנושא טראומה, שהשורה התחתונה שלה היא אי אמון בפלסטינים.

אך הדור הזה נושא טראומה נוספת, הקשורה בטראומה הראשונה, והיא רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שבהחלט זעזע את אמות הספים. לא רק שנרצח ראש ממשלה נבחר, אלא גם שנרצח אחד מגיבורי הצבריות, והוא נרצח על-ידי לא אחר מאשר צבר, שחובש כיפה.

רבות סופר ונאמר על ההסתה ועל האווירה ועל המאורעות שקדמו לאותו רצח נתעב. אולם כאשר מסדרים את העובדות יש לומר ביושר: רבין נרצח על-ידי יגאל אמיר, ובמסגרת הכישלון המהדהד של השב"כ בהגנה על המנהיג.

פסיכופטים יש בכל חברה, ולכן יש "שומרי סף" שתכליתם לנטרל את האיום, בטרם הוא מתממש. השב"כ כשל, ראש השב"כ התפוטר, ומכאן התקדמנו (יש לקוות). אגב, זה לא מונע מאותו ראש שב"כ לנאום בכל עצרת. אני במקומו הייתי נעלם ולא מעז לעלות על בימה ציבורית כלשהי.

אבל לא בעובדות אלו עוסק המאמר הזה, אלא בהשפעתן על המציאות הקיימת בעת הזו, נוכח שבוע רצוף בעימותים שנותנים תחושה כאילו החברה הישראלית נמצאת בתהליך התפרקות (היום בבוקר כבר ראיתי כותרת "חברה בהתפרקות", ועיתונאי מכובד אף טוען ל-"הקמת ממלכת יהודה").

טענתי היא שהחברה לא נמצאת בתהליך של התפרקות. הבחירות האחרונות להבנתי מצביעות באופן חד-משמעי על כך שהחברה הישראלית נוטה יותר לכיוון הלאומי, מאשר לכיוון הליברלי. טענתי זאת כבר בדצמבר האחרון, 4 חודשים בטרם הבחירות, ואני טוען זאת ביתר שאת היום.

ההנחה שלי אומרת שאם נתניהו, אולי ראש הממשלה שזוכה לביקורת הכי קשה (מבית ומחוץ), נבחר במספר מנדטים מרשים (הגדול ביותר מאז 1992), אז על אחת כמה וכמה שהציבור נוטה ימינה.

מה שמתגלה לנגד עינינו בחודשיים האחרונים הוא מאבק בין תפיסה ליברלית שמהווה כיום מיעוט בחברה, ובין תפיסה לאומית המהווה את הרוב. ממאבק האומנים, דרך מאבק הלהט"ב ועד הלום, המטרה היא לשנות את הסטאטוס-קוו שקיים כאן מאז קום המדינה בין דת-לאום-ודמוקרטיה.

המאבק הזה הגיע ל-"פיק" נמוך מאוד במצעד הגאווה האחרון, עם הירצחה של שירה בנקי על-ידי יהודי דתי-חרדי. המאבק הזה ירד ל-"פיק" נמוך עוד יותר עם אירוע הטרור החמור בכפר דומא, שאין לו קשר ישיר לאירוע הראשון, למעט העובדה שהצד הליברלי בחברה מעוניין "להיפטר" מהשטחים, והצד הלאומי מעוניין לשמרם.

העניין הוא, שוב, כאשר בוחנים את החברה הישראלית, הרי שרובה מצוי במקום של מוכנות להסדר, תחת העיקרון של "גושי ההתיישבות" (בהם חיים מעל ל-80% מהמתנחלים), כלומר אין שלילה של מפעל ההתנחלות, יש רצון לסיים את הסכסוך.

בשני האירועים מדובר ככל הנראה ברוצחים שלא טופלו נכון על-ידי שומרי הסף. עוד כישלון מהדהד: שליסל יצא מהכלא לא מזמן אחרי אירוע דומה לפני עשור, ומי שביצע את הרצח בדומא ככל-הנראה משתייך למרחב ספציפי המוכר לגורמי הביטחון. מדוע לא פעלו מול גורמים אלו ביתר שאת?

כאן נכנס הסיפור הליברלי- מערכת המשפט היא זו שמכתיבה ברוב המקרים את הטון בטיפול. השופטת נאור קיצרה את עונשו של שליסל (מתוך הנחה שאין לו מסוכנות). ובאשר לטרור היהודי- גורמים משפטיים לא מיהרו לאשר מעצרים מנהליים לשירותי הביטחון בעבר. ועכשיו התעוררנו.

מערכת המשפט עברה תהליך משמעותי של ליברליזציה, בעיקר בשנות ה-80 וה-90 בהובלת אהרון ברק. עיקרו של תהליך זה – מיקוד רב על הפרט, מיקוד פחות חזק על הקולקטיב.

וכאשר טובת הפרט הופכת להיות מטרה מרכזית, ומטרת הכלל זנוחה, אז מקבלים סוטים, רוצחים ומתלהמים, שבינם ובין דמוקרטיה אין דבר. הדמוקרטיה הגיעה למצב שהיא צריכה להגן על עצמה. ועכשיו, כך נדמה, הורידו את הכפפות.

אך הסתכלות בשיח החברתי מטרידה לא פחות – נדמה שהחברה איבדה את עשתונותיה: למרות הגינוי הגורף מקיר אל קיר נוכח האירועים האלו, תוקף המחנה  הליברלי את המחנה הלאומי על כך, שהוא לא "מתנער" מהסוטים האלו שמסתובבים בקרבנו. שיא השיאים הוא אלו הטוענים למשל, שאל לו לשר בנט לדבר, בטרם הוא "מטפל" בעשבים השוטים שיש במחנה שלו.

המדהים בכל העניין הוא, שלא השר בנט אמור לטפל בהם, כמו שהרצוג לא אמור לטפל בפרופסור חצרוני, והיימן אודה לא אמור לטפל בראעד סלאח. כולם יודעים טוב מאוד שה-"טיפול" צריך לבוא מצד גורמי חוק ומשפט. הפוליטיקאים צריכים להוקיע ולהתנער.

אבל כאשר גורמי המשפט נותנים לפרט לעשות כל שעולה ברוחו, אזי "כל ממזר מלך", וכל הזוי הופך להיות זה שקובע את סדר היום, ומתדלק את המחנה הפוליטי בעל האינטרס. והפוליטיקאים, איך לא, מנצלים באופן ציני כל אירוע כדי להאשים ולנגח את הצד השני, מחנה של מעל מיליון איש, באיוולת של מספר סוטים, שגורמי החוק והמשפט נכשלו בטיפול בהם. בקיצור, מנצלים את הטראומות שלנו.

לפני 20 שנה נרצח יצחק רבין. יגאל אמיר רצח אותו. השב"כ נכשל מלהגן עליו. החברה התפצלה לשמאל וימין. השמאל האשים את כל הימין, הימין נכנס למגננה, וקיבלו קיטוב. מבחן החוסן התרחש בהינתקות, החברה הישראלית עברה אותו בהצלחה, ובעשור האחרון נדמה היה שהשסע הצטמצם. כעת, החברה מצויה במבחן נוסף.

מה ישפיע על תוצאות המבחן- להבנתי 2 היבטים מהותיים:

  1. איזון מחודש של "שומרי סף", באשר למיקוד הנדרש בשימור הקולקטיב.
  2. הימנעות של מנהיגים פוליטיים מניצול ציני של אירוע והכתמה של ציבור שלם.

הדברים רשומים בסדר הזה, ולא סתם.

בחברה דמוקרטית החוק הוא מעל הכל, ותפקידם של "שומרי הסף" הוא לשמור על הערכים. בהינתן סטייה, הם נדרשים לטפל בה מהר. המנהיגים הפוליטיים כפופים לחוק, הם מוגבלים על-ידו וטוב שכך.

האם 2 הפעולות המצוינות יצליחו – הערכה שלי שכן, גורמי החוק והמשפט "הורידו כפפות", והרצוג, שמוביל את השמאל, הוא אדם שקול ואחראי (כך הוא לפחות טען על עצמו…)

אם 2 הפעולות האלו לא יצליחו – תמיד אפשר לסמוך על הפלסטינים/הסורים/האיראנים שיזכירו לנו (במוקדם או במאוחר), שאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה.

ושוב חוזר הניגון…

 

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.