האליטותהסערה סביב מינוי מפכ”ל המשטרה ממוקדת סביב עניין תת-אלוף גל הירש, אולם בפועל מתגלית לנגד עיננו מלחמת אליטות פר-אקסלנס, רוויה ביצרים, ומטופחת תקשורתית.

בכל מערכת, לבטח מדינתית, מתנהל מאבק בין מספר אליטות: האליטה התעשייתית, האליטה הביטחונית, האליטה המדעית, והאליטה המשפטית. אליטות אלו שואפות לשמור על שליטתן והשפעתן במוקדי הכוח, הן הפוליטיים, והן התקשורתיים.

הרעיון בגישה האליטיסטית (שהיא טבעית ומחויבת למציאות בכל מערכת) הוא שימור הדומיננטיות של מנגנוני השליטה במדינה, כאמצעי לעיצוב החיים הפוליטיים. כלומר, פרדיגמה הקובעת שבני-האליטות הם המעצבים העיקריים של סדר העדיפויות במדינה. גישה זו גורסת כי העוצמה מצויה בידי מעטים ומי שמכריע את סדר היום הוא העומד בראש האליטה.

הקונפליקט במינוי הירש התעורר עקב מצבה של המשטרה, שהלך והדרדר בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחרונה, נוכח פרישה של ניצבים מרכזיים על רקע בעיות אתיות וערכיות. לכן, הדרישה למנות מפכ”ל מחוץ לארגון היא טבעית וברורה. כעת מתנהל מאבק בין שתי “גילדות” בתוך המערכת הביטחונית- יוצאי המשטרה ויוצאי הצבא.

בקרב יוצאי הצבא מזה שנים מתנהלת תת-גילדה, אותה ניתן לכנות “אדומי הכומתה”. יוצאי הצנחנים בולטים מאוד בהשתלבות בצמרת המערכות השונות. שליטה זו מהווה המשך ישיר לעמדות הבכירות בהן משתלבים אותם “אדומים” בתוך המערכת הצבאית. תופעה זו הייתה שכיחה בעבר, ותהיה מאוד בולטת גם בעתיד, ולראייה נא בדקו כמה מאלופי המטכ”ל בעת הזו הם “אדומים”[1]. התבוננו בהם ותכירו את צמרת המדינה בעוד מספר שנים.

אין ספק שבחודש האחרון התנהל לובי עצום של “אדומי הכומתה” סביב השר גלעד ארדן, כאשר הרעיון הוא לקדם את תת-אלוף הירש לתפקיד המפכ”ל. ניתן להבין זאת לאור הכרוניקה, שבחודש זה התנהלה בשיח תקשורתי מאוד “ערני”, שתיאר את תהליך ה-“ניקוי” של הירש מאירוע חטיפתם של גולדווסר ורגב ב-יולי 2006, ובהמשך לכך תפקודו במלחמת לבנון השנייה.

ארדן ככל-הנראה השתכנע, והחליט למנות את הירש לתפקיד, ומכאן שהחלה מהומת עולם, במרכזה בולטת הגילדה המשטרתית שהתעוררה פתאום, ולא משקיעת הארגון שכל-כך חשוב לה, אלא מהרעיון למנות את הירש לתפקיד. הטענה, לכאורה: “אין לנו בעיה עם מועמד חיצוני, אולם הירש לא בשל”, גם היא נשמעת חזק.

הירש, כשלעצמו, קצין שנוי במחלוקת, שכן הועדה שבדקה את תפקודו באירועים של 2006 מצאה כי הוא כשל, אולם לאחר מכן (ולא הרבה אחרי), החל תהליך של “ניקוי”, המלווה גם בחשיבה ציבורית אוחרת על מלחמת לבנון השנייה שנתפסה ככישלון, וכיום נדמה לרבים שהייתה “די מוצלחת” (שקט שלא היה בצפון מאז קום המדינה).

בסיכומם של דברים עומדות בפנינו שתי עובדות מרכזיות: מלחמה בין שתי גילדות ביטחוניות על ניהול המשטרה (כלומר, דריסת רגל בניהול המדינה), ועניין גל הריש, שעברו השנוי במחלוקת הפך לקרדום לחפור בו. השאלה היא איזו גילדה תנצח?

בהנחה שעברו החוקי של הירש ימצא ללא רבב (נוכח הבדיקה המשטרתית המתקיימת כעת), סביר מאוד להניח שהגילדה הצבאית (“האדומה”) תנצח. המשמעות היא שהגילדה הצבאית היא כל-כך דומיננטית, שגם כאשר היא מעמידה דמות לגמרי שנויה במחלוקת, היא גוברת על הביקורת הציבורית, אפילו כאשר מול אותה דמות עומדים מספר מועמדים ראויים מצד משטרת-ישראל.

המדהים בסיפור הזה הוא שארדן הפך להיות סוג של “גיבור” על-רקע התעוזה למנות, כביכול, אדם שמגיע מחוץ לשורות המשטרה למרות הלחץ האדיר שמפעילה עליו הגילדה המשטרתית ואף חלק מאמצעי התקשורת.

עם זאת, על-פי הניתוח שלפניכם, שום גבורה אין בסיפור הזה, כי אם סוג של “הליכה” עם הזרם, קרי, כניעה לאליטה הצבאית (בדגש על הגילדה “האדומה”), בהתחבר הקריאה הציבורית להביא מישהו “מבחוץ”, ולצד השמועה שנתניהו תומך במהלך כזה. דווקא במקרה דנן רק אם ארדן היה מתעקש על מינוי פנימי ניתן היה להגדירו כאמיץ, שכן הדבר היה מתבטא ב-“שחייה נגד הזרם”.

השאלה הנשאלת היא האם לא יצרנו נרטיב מוגזם בחשיבה כאילו מפכ”ל שיגיע מגילדה אחרת הוא דווקא זה שיביא את השינוי המיוחל, ובכך פסלנו (ציבורית) מועמדים ראויים מתוך המשטרה?

ובהקשר הזה שאלה נוספת, האם לא הגזימה הגילדה “האדומה” במימוש השפעתה הפוליטית לשם העמדת דמות כה שנויה במחלוקת בראשות הארגון, הרי יש יוצאי צבא שהם הרבה יותר מובהקים?

השאלה החשובה עוד יותר היא, האם בריא לחברה שגילדה כה ספציפית משמרת את כוחה לאורך שנים?

הסוציולוג מיכלס מסביר כי צמרת האליטה תשאף למנות תמיד מישהו מתוך האליטה, מן הטענה כי “רק הוא מתאים”. בדרך זו הסביר מיכלס את “חוק הברזל של האוליגרכיה”.

אחרי שמקשיבים למיכלס, ראוי שנשאל את עצמנו את השאלות האלו ביתר שאת, בעיקר עקב החשש מעוצמת היתר שאוליגרכיה ספציפית עלולה ליצור.

האליטות

[1] ככל הנראה גם הרמטכ”ל אייזנקוט, יוצא גולני, מושפע ממעגל “אדומי הכותמה” הסובב אותו.

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.