בשבועות האחרונים התעורר ויכוח בין הרשויות המקומיות השונות בארץ. הוויכוח פרץ עקב השקת קמפיין התומך בתקצוב דיפרנציאלי בתחום החינוך בין הרשויות המקומיות.

אז מה זה תקצוב דיפרנציאלי?

נכון להיום, מדינת ישראל מקצה משאבים עבור שירותים חברתיים בתחומה של רשות מקומית בהתאם לתוספת משאבים מטעם הרשות המקומית. כלומר, כל שירות כזה ממומן ב 75% על ידי הממשלה וב 25% על ידי הרשות המקומית. כך, ככל שרשות מקומית מקצה יותר משאבים לתחום, גם המדינה מקצה יותר משאבים לנושא.
לדוגמה, נניח שעיריית תל אביב יכולה להרשות לעצמה להקצות 4,000 ₪ עבור כל תלמיד בית ספר, משרד החינוך יקצה “בתמורה” סכום של 12,000 ₪ וכך תגיע סך ההשקעה בתלמיד בתל אביב ל 16,000 ₪. מאידך, עיריית ירושלים, יכולה להקצות “רק” 1,500 ₪, משרד החינוך יקצה בתמורה 4,500 ₪ וכך תגיע סך ההשקה בתלמיד לסך שך 6,000 ₪.
עכשיו, דורשות ערי הפריפריה, בהובלת ירושלים, לשנות את שיטת התקצוב כך שרשויות חזקות ייאלצו לשלם 40% מסך העלות ואילו רשויות חלשות “רק” 10%. פורום ה-15 (15 הערים הגדולות והעצמאיות) בהובלת תל אביב, מתנגד כמובן להטיל עליו יותר אחריות תקציבית לחינוך הילדים.

הכל אינטרסים?

מפת האינטרסים ברורה למדי: הערים החזקות תומכות במצב כמו שהוא היום כיוון שהוא מעניק להן יתרון והערים החלשות רוצות יותר משאבים ולכן תומכות בתקצוב דיפרנציאלי. מלבד זאת, ישנו גם הנושא הפוליטי: ברקת וחולדאי החלו בוויכוח פומבי כאשר כל אחד טוען כלפי השני שהוא אינו מתאים לרמה הארצית, רמז לבאות כמובן..
מלבד האינטרסים הכלכליים והפוליטיים, עולות מספר שאלות מוסריות וארגוניות:
1. נראה שכל מערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי עומדת כאן בפני שינוי פעם ראשונה מזה שנים. בתוך כך, קולו של שר הפנים לא נשמע. שר פנים שישכיל לטפל במערכת היחסים הזו עשוי לזכות בתהילת עולם.
2. כיצד נכון לתקצב פעילות חינוך? והאם אילו שני המודלים הקיימים היחידים?
שיטת התקצוב כיום, היא רגרסיבית במהותה, ומגדילה פערים חברתיים.
שיטת התקצוב המוצעת על ידי ברקת הינה פרוגרסיבית הפוגעת ברשויות חזקות אשר מתנהלות היטב כלכלית ולמעשה מתמרצת רשויות מקומיות להתנהל פחות טוב.

הדרך השלישית

אולם אפשר להציע שיטה שלישית. שיטה הטוענת שמשרד החינוך צריך להתייחס לכל ילד וילדה בישראל בשוויון מלא. שוויון זה אומר שרשויות מקומיות יקבלו תקציב עבור חינוך לפי מספר ילדים ללא כל קשר ליכולתה הכלכלית של הרשות המקומית בה הם גרים.
רשויות מקומיות שירצו בכך, יוכלו להוסיף כסף על תקציב משרד החינוך כאוות נפשם ולפי סדרי העדיפויות הפנימיים של הרשות. כך יווצר מנגנון המתמרץ רשויות לפעול ביעילות כלכלית בכדי שיוכלו להשקיע בחינוך לדוגמה. מן הצד השני, מדיניות הממשלה לא תפגע בחלשים ותעניק להם עוד פחות כסף ממה שדרוש.
אם ניצמד לדוגמאות לעיל, בואו נניח שהממשלה מתקצבת כל ילד בעלות של 6,000 ₪. עיריית ירושלים תמשיך להוסיף 1,500 ₪ וכך יגיע סך ההשקעה ל 7,500 ₪. בתל אביב ימשיכו להקצות עוד 4,000 ₪ לילד וסך ההשקעה תגיע לכ 11,000 ₪.
לסיכום: המדינה לא צריכה לעבוד במצ’ינג בכלל מול הרשויות המקומיות. לא באחוזים שווים ולא בתקצוב דיפרנציאלי. כל ילד וילדה צריכים לרבל משאבים מהמדינה בצורה שווה ומי שירצה להוסיף-שיוסיף. זוהי מדניות שוויונית שגם מאפשרת למי שמעוניין לקצץ באירועי תרבות ולהשקיע יותר בחינוך לעשות זאת ולהיפך.
זו גם יכולה להיות יריית הפתיחה לסוגיית מערכת היחסים בין השלטון המרכזי למקומי.

Leave a Reply

Your email address will not be published.