אירופה פתחה שעריה לפליטי המלחמה בסוריה ובעיראק- מה הסיבה לרצון הטוב הזה?

ובכן, מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה ניכר כי אירופה היא פוסט-טראומטית, וביתר שאת מאז סיומה של המלחמה הקרה. תסמונת זו גררה גם ראקציה אולטרא-ליברלית, ובמרכזה שינוי האיזון שבין ערכים לאומיים לערכים ליברליים.

ב-20 השנים האחרונות קלטה אירופה מיליוני מהגרים, לא מעט מהם הגיעו ממדינות מוסלמיות, בעיקר מן הרצון לשפר את איכות חייהם. המצב שנוצר כתוצאה מכך, הוא שבבירות אירופה ישנם כיום רובעים שלמים של מיעוטים, אשר ניכרים בתסיסה רבה, ובייחוד סביב ההקשר הפרו פלסטיני, המשפיע גם על מדיניות החוץ והביטחון של אותן ממשלות.

ה”מערבולת” שנוצרה בלב המזרח התיכון בתצורת דעא”ש ובהתחבר למלחמה הקשה בסוריה הובילו לגל הגירה מתעצם, שזה עתה אירופה (בהובלת גרמניה) החליטה לקבל את פניו בחיבוק. אולם השאלה המרכזית היא מהו המניע?

לפני מספר שנים שמענו כבר התבטאויות של מספר מנהיגים אירופאים אודות כישלון רב-התרבותיות באירופה: שימור המאפיינים האתניים, העדר אינטגרציה, עד כדי איום על התרבות המקומית. מי שהוביל את הטענה הזו היא לא אחרת מאשר אנגלה מרקל.

אז מה קרה פתאום?

ניתן להניח שגרמניה מנסה להוכיח לעולם שהיא אינה דומה לרייך השלישי, שמשהו השתנה שם מהיסוד. אולם האמת היא הרבה יותר מטרידה. הבעיה האמיתית איננה הפליטים, אלא המלחמה הקשה שתמשיך ותעצים את גל ההגירה, במקביל לקורבנות בנפש.

פעם העולם המערבי, הנאור, היה מתערב בעניינים האלו, ומונע את רצח העם, ראו את קוסובו כדוגמה. היום, העולם המערבי ש-“עייף ממלחמות” כפי שהצהיר לפני שנתיים ראש הממשלה הבריטי, קמרון, ולכן לא נראית התערבות כזו בקרוב.

לעומת זאת מה שאנו רואים הוא חיזוק דרסת הרגל של מנהיג רוסיה, פוטין, שלאחרונה דווח כי הוא מעמיק את מעורבותו בסוריה.

לכן, לא יהיה זה דמיוני שאירופה תנסה לייצר הבנות עם פוטין, על בסיסן תסתיים המלחמה. תמורת ההתערבות של פוטין תשלם לו אירופה מחיר יפה בזירה הגאו-אסטרטגית. הדבר גם מסתדר נהדר עם הרופסות שגילו האירופים כלפי איראן, ובעקיפין הפשרנות כלפי רוסיה במשבר האוקראיני.

פוטין כבר הוכיח שאינו חושש מעימותים צבאיים, האירופים כבר לא שם.

כך יהפוך המזרח התיכון לאזור שליטה רוסי, בעוד אירופה וארה”ב הולכות ומתרחקות מהאזור. הדבר יתגבר ביתר שאת, שעה שהפליטים יקלטו במדינות אירופה ויקבלו אזרחות. כך, השפעתם הפוליטית תלך ותתעצם, והמדיניות האירופית כלפי ישראל תהיה פחות ופחות סובלנית.

מה אנו נדרשים ללמוד מהתהליך הזה?

ראשית, שהלחץ על ישראל בהקשר פשרה עם הפלסטינים יילך וייגבר, אנו עדים כבר למאמץ ההחרמה של מוצרי ההתנחלויות, וזו רק ההתחלה.

שנית, האיום הנושב מצפון וממזרח יילך ויתעצם, מאינטרס הרוסי כפטרון הידוע, ומאינטרס איראני שמחפש רק המשך ההשתלטות על האזור.

שלישית, המערב מוכיח כי אין בו רצון להלחם עבור אחרים. משמעות הדבר היא שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו.

רביעית, שישנה סבירות לא קטנה שבשנים הקרובות נאותגר על-ידי המערכת המתוארת.

המסקנה פשוטה: החיים עצמם כנראה ימשיכו להיות חשובים יותר מאיכות החיים.

התקווה היחידה היא שמישהו יתעורר שם במערב ויבין, שהדינמיקה המזרח תיכונית היא כזו, שכשאתה בורח מהמזרח התיכון, יש לו איזו נטייה מוזרה לרוץ אחריך, ובסוף להיכנס לתוך ביתך.

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

One Response

  1. mikyml@orange.net.il'
    מיקי מלכה

    מאמר מעולה עם תחזית שגויה לדעתי.
    התעלמת מהבחירות הקרבות בארהב. כל מנהיג שיכנס בעוד 14 חודשים לבית הלבן ישנה את מאזן ההתרפסות והכניעה של המערב בפני רוסיה ובעלות בריתה.
    הלחץ על ישראל נדחק לשוליים לאט לאט ונושאים אחרים עולים על הפרק באירופה.
    אם אין איום ממצרים ומסוריה, למה אתה חושב שהאיום מצפון וממזרח יתגבר?
    כל העולם יודע שבשנים הקרובות בהיעדר פרטנר אמיץ ברשות לא יתקדם שום תהליך.

    הגב

Leave a Reply

Your email address will not be published.