השנים האחרונות מבשרות ללא ספק על עולם חדש, בו, כפי שהוגדר לא מזמן על-ידי כמה מובילי דעה, המצב ה-“יציב” ביותר הוא חוסר היציבות. מה מאפיין את המציאות הזו?

ראשית, טלטלה בסדר העולמי מתוך ערעור (שלא להגיד סיום) תפקידה של ארצות הברית כ-“מעצמת העל” היחידה מאז שנות ה-90, עת התפוררה ברית-המועצות.

שנית, תופעות טבע בעוצמה רבה, מהתחממות גלובאלית, דרך התייבשות מקורות מים, דילול במקורות המים והמזון, ודינמיקה מאוד ברורה בסוגיות אנרגטיות המערערות את הסדר הקיומי על פני הפלנטה.

שלישית, התערערות ה-“סדר המערבי” סביב הקשרים ערכיים. אימוץ ערכים “אולטרה-ליברליים” השמים בסימן שאלה את תפקיד המדינה, ואת האיזון שבין ליברליזם וזכויות אדם ובין לאומיות, גבולות וריבונות.

רביעית, ודי מושפעת מהקודמים, הגירה המונית מהמזרח התיכון ומאפריקה בכיוון כללי מערב.

ארבעת התופעות המתוארות שמות בספק לא מעט הנחות יסוד שהורגלנו להן, לבטח מאז תחילת המאה הקודמת, אך לא רק. מדובר בהקשרים שמטלטלים את הנחות העבודה הבסיסיות ביותר בקביעת מדיניות חוץ וביטחון, ובהתוויית אסטרטגיה תואמת.

ראוי להבין שכללי המשחק הולכים ומשתנים לנגד עינינו, זהו לא שינוי טכני או טאקטי, זו שינוי ממעלה שנייה, הדורש מאתנו להבין את כללי המשחק המתעצבים, או בשפת העם, לנסות ולהבין לאן “הרוח נושבת”.

כללי המשחק החדשים חייבים לגרום לכולנו לאמץ דפוסי חשיבה אחרים: הרבה ממה שהיה נכון עד כה לא יהיה נכון הלאה, וזאת כמעט בכל פרמטר. הדבר חייב לשים תחת סימני שאלה תאוריות כאלו ואחרות שלאורן נבחנו אופציות פעולה במישורים רבים-  מדיניים, פוליטיים, כלכליים, או חברתיים.

זהו עולם נטול גבולות, בעל השפעות מידיות – אירוע אחד בנקודה אחת על-פני הגלובוס משפיע באופן מידי על כל המערכת. הדינאמיקה הזו לעיתים מובילה להבנה שהמציאות היא בלתי-נשלטת כמעט, סוג של כאוס.

התהליך המתואר מוביל למערכת יחסים בעייתית בין החברה האזרחית ובין שלטון דמוקרטי, שכן החברה מצפה מהשלטון שישלוט, שיוביל תהליכים ושיביא תוצאות. אך בעולם שכל-כך מושפע מדינמיקה של כאוס, בטח במדינות בינוניות ומטה, יכולת השליטה הופכת למורכבת ביותר. מוסיפה לקושי הזה ההתעוררות של הארגונים הלא-ממשלתיים (NGO’S), שמערערים את ריבונות המדינה ואת מוטת השליטה של ממשלות.

כיצד מתמודדים עם מציאות כה “מטולטלת”?

המערכת הבין-לאומית מתעצבת כאמור מחדש, הן בהקשרים של איזוני הכוח והן בהיבטים של אינטרסים וערכים. תורכיה, למשל, הופכת ל-“רגל ציר” מערבית בהקשר המזרח תיכוני, ואיראן לפרטנר עבור רוסיה. הציר המתון במזרח התיכון מצוי למעשה בתוך ה-“צבת” הזו, כאשר המעורבות הרוסית הולכת ומתגברת.

בתוך כך הסדר המזרח-תיכוני התפרק, וסביר להניח שהסערה הזו תימשך עוד עשרות שנים עד התייצבות מחודשת, בעיקר כיוון שהמערב (קובע הסדר הקודם) הרחיק רגליו מהאזור. הדבר עשוי להוביל להתפרקויות נוספות של שאריות הסדר הקודם, למשל ממלכת ירדן כפי שאנו מכירים אותה. מה הדבר מבשר עבורנו?

חשוב להבין, שכמעט ואין דבר אחד בכל הסיפור הזה שמסמל עבורנו משהו חיובי בטווח הקצר: חוסר היציבות הגלובלי משפיע עלינו כמעט בכל פרמטר, הטלטלה האזורית מתחוללת סביבנו ומידי פעם מטלטלת גם אותנו. אנו מצויים למעשה בעין הסערה, שבסבירות לא נמוכה בעתיד הקרוב תטלטל גם אותנו. למה יש לצפות?

כאחד שמסתייג מ-“בון-טונים” אומר שיש לצפות לגרוע ביותר, וכל מי שמספר לנו שאפשר שיהיה הרבה יותר טוב רק אם “נעשה כך או אחרת” לטעמי אינו מבין את עוצמת הטלטלה שבה נמצא הגלובוס, וה”שכונה שלנו” ביתר שאת. מן הראוי שנתפכח!

המסקנה חייבת להיות ברורה- בכאוס הזה אנחנו חייבים לשרוד, וכדי לשרוד אנחנו נדרשים לשלב כוחות, ולהפסיק לחפש (או לקשקש על) פתרונות קסם, כי באמת שאין כאלו. הדבר החשוב כעת הוא הסכמה, שמלווה ביצירת פלטפורמה פוליטית שמסוגלת לנווט את הספינה בים סוער, מבלי לריב על תפקידים.

על מה חשוב שנסכים:

ראשית, חשוב שנסכים על כך שמדינת-ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושיש בה מיעוט ערבי שווה זכויות. זהו תנאי בסיסי לקיומה העתידי של ישראל, וכל מחשבה אחרת היא הזויה.

נובע מכך ההיבט השני – ראוי שנסכים שאין זה הזמן לערעור הסטאטוס-קוו החברתי בישראל, בעיקר סביב עניין דת, מדינה וחברה. אין זה הזמן למלחמות פנימיות.

שלישית, שמדיניות החוץ שלנו נדרשת להיות ערמומית, קרי קשיחה במידה מסוימת, אך גמישה כלפי הזדמנויות, ובעיקר אלו המצויות ממזרח. את הלכי הרוח של המערב נדמה לי שאנו מבינים היטב…

נובע מכך ההיבט הרביעי – ראוי שנסכים שבשלב זה מהלכים מדיניים עמוקים ויסודיים הם בגדר הימור מסוכן, ולכן רק מהלכים לטווח קצר רלוונטיים.

חמישית, ראוי שנסכים שמיצוי המשאבים על-ידי הממשלה חייב להיות מופנה בסדר עדיפות הנובע מהמציאות הזו (קרי שרידות בים סוער):  ביטחון חוץ ופנים לשם התמודדות עם טלטלות, חינוך ורווחה בכדי לצמצם פערים חברתיים, ותשתיות לאומיות כבסיס לצמיחה. כל השאר, עד כמה שחשוב, בסדר עדיפות משני לגמרי.

כל שכתוב כאן דורש שילוב כוחות בראשות מערכת שלטונית שבה בכל פוזיציה (קרי בכל משרד ממשלתי) נמצא מנהיג, ורצוי שיהיה מומחה בתחום. ומעל כל אלו מנצח מנהיג קשוח וריאלי, בעל אוריינטציה לאומית, שמסוגל לייצר ולתחזק פלטפורמה בה משולבים מיטב האנשים. המנהיג חייב להכיל מערכת משולבת ומגוונת המתבססת על קונצנזוס תחת חמשת הפרמטרים המוגדרים.

שלטון המתבסס על ההסכמות המתוארות, ומונהג בחוכמה ועורמה, ישמור על שרידות ה-“ספינה בלב ים סוער”. הוא גם יביא לידי ביטוי באופן המיטבי את העוצמה האמיתית של ישראל, והיא האיכות האנושית.

רבותיי, האתגר הוא עצום, ואין כאן מקום לחובבנים.

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.