בן 13 אדורה

האנושות חייה על סיפורים, נושמת אותם, ומתקיימת מהם. הקשר בין סיפורים רבים ובין המציאות לעיתים דימיוני לחלוטין, אולם קבוצות עצומות של בני-אדם קונות את הסיפורים האלו בשקיקה. ויש הרבה מאוד סיפורים כאלו.

הצרה הצרורה מתעצמת כאשר הסיפורים האלו נקשרים בדת, ומוטפים השכם וערב מפיהם של כוהני הדת. או אז הסיפור, שגם כך מונח על תשתית של דעות קדומות ומתובל בשנאה בסיסית, "רוכב" על גל הולך ומתחזק. ולך עכשיו תוכיח שאין לך אחות…

בדרך הזו מצליחים הפלסטינים כל פעם מחדש לקחת תמונה ולבנות עליה סיפור אחד ענק, שמייצר הוויה, שמייצרת תודעה. כך היה עם מוחמד א-דורה בשנת 2000, וכך עושה כעת אבו-מאזן עם הילד-רוצח בן-13, שמטופל ומואכל בבית-חולים ישראלי.

אין דבר חדש בתופעה הזו, היא קיימת כבר אלפי שנים. מישהו ממציא בדיה, מתבל אותה בדרמה, ושופך אותה על עדר של בורים. הוא גם מחבר לזה כמובן היבט דתי, ומכאן ועד כאוס הדרך קצרה.

זה מה שראינו בחודשים האחרונים בהקשר הר הבית. זה מה שראינו בשבוע האחרון עם הילד-רוצח, ש"נטבח" על ידי היהודים, אליבא דה אבו-מאזן. וכשזה מתחבר לפלטפורמת הרשתות החברתיות, מקבלים "וואחד" סיפור שצריך להתמודד איתו. כמו שנאמר- "מפגר אחד זורק אבן לבאר, ומאה חכמים לא יצליחו להוציאה משם".

במאה ה15 האנושות הבינה שלא ניתן וגם אסור להאמין לסיפורים, בטח לא כאלו שמרגע ראשון מעוררים ספק, בטח לא כאלו שכוהני דת הזויים מטיפים להם. כך נולדה הנאורות, כך נולד המדע. כך נולד הליברליזם, שמהותו חופש המחשבה, מתוך הרמת גבה על הסיפור שמישהו מנסה לספר לך. כך נולד המחקר שמתבסס על ספקנות, המולידה השערות, שאלות, ויציאה לשטח בכדי להבין ולבדוק.

השבוע קיבלו כל באי העולם הזדמנות פז להבין שהפלסטינים חיים בסרט שהם "מסריטים" בעצמם. אין שום שינוי בסטאטוס קוו על הר הבית, הילד-רוצח חי ונושם, והרשות הפלסטינית היא קבוצת מושחתים, שקרנים, ומסיתים. אבל נדמה שדווקא אותה אנושות, שהובילה את הנאורות, נופלת בפח הנרטיבי, וקונה את הסיפור הפלסטיני.

הגדילו לעשות בהקשר הזה האמריקנים, בראשות ג'ון קרי, ששר הביטחון שלנו כינה אותו "אובססיבי-משיחי". "קיים חשש שישראל משתמשת ביותר מידי כוח". רק מהמשפט הזה ניתן להבין שהליברלים הדגולים, בני-בריתנו, קונים בזול את הסיפור הפלסטיני המצוץ מהאצבע.

ועכשיו רבותיי, לאיזה סיפור אתם מאמינים? לבדיה של עבאס וחבר מושחתיו, או למציאות כפי שהיא?

מאמללת העובדה שגם בתוכנו יש המאמינים שאנו שולטים בעם אחר, בעוד שמאז 1995 אותו עם נשלט בידי עצמו, וממשיך לספר לנו ולכל העולם שהוא נתון תחת כיבוש.

מי אחראי לכך שעזה בזבל?! אנחנו? צה"ל? נתניהו? השב"כ?
הרי הם אחראים לגורלים כל כך הרבה שנים. לו היו משקיעים בחברה שלהם את המשאבים שהשקיעו ברקטות ומנהרות, מה היה המצב בעזה?

מי שמוכן לקנות את הסיפור הפלסטיני – שירווח לו. שיהנה מזה. אתם אוהבים סיפורים – השבוע קיבלתם הוכחה מוצקת, מדעית, חד-משמעית לרמה של ה-"פרטנר" הפלסטיני, כן, אותו אחד שעשה עבודת דוקטורט שלמה שמפריכה את השואה.

אבל, מי שמוכן לתת בידיים של אותם ממצאי בדיות את הגדה המערבית, ולמעשה לאפשר להם לשלוט בתצפית ובאש על השפלה ומישור החוף, הוא כבר לא "אוהב סיפורים", הוא חי בפנטזיה אחת גדולה. כדאי מאוד להתעורר מהפנטזיה הזו.

חברים, סיפורים הם דבר נחמד. אפשר להקשיב להם סביב המדורה. אחר כך, חייבים לחזור למציאות, ולהבין עם מי באמת יש לנו עסק, ומה באמת מתרחש כאן.

ומכאן לשאלה הבאה – איך מתמודדים עם הסיפור?
התשובה היא שמפסיקים להאמין לסיפור הזה.

והשאלה הנוספת – מה עושים עם מספרי הסיפורים?
התשובה היא שמפסיקים להאמין להם ומתחילים להאמין לעצמנו.

והשאלה האחרונה – מה עושים עם העולם?
והתשובה היא – מספרים את הסיפור שלנו, אבל כולם הפה אחד, ובלי גמגומים.
אם נצליח לאחד שורות מאחורי האמת שלנו, יש סבירות שמישהו יתחיל לקחת אותנו ברצינות,
ואם לא, אז לפחות נהיה מגובשים ומלוכדים בתוכנו, וגם זה משהו!

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.