"הערכת מצב" היא פרוצדורה ביטחונית, לפיה בוחנים את המצב, קרי, לומדים הי
כן אנחנו "עומדים", מה קרה עד עכשיו, לומדים לאיזה כיוונים המצב עשוי להתפתח, דנים במספר אפשרויות פעולה, ובוחרים באחת מהן, כלומר, מחליטים.

השלב הבא הוא גיבוש תכנית פעולה שהולמת את קבוצת האפשרויות, שלהבנתנו יתנו מענה למגוון התרחישים הסבירים שאמורים להתממש. תכנית הפעולה נדרשת להיות פשוטה, מובנת, ברת-ביצוע, ועם זאת רצוי שתהיה תחבולנית, נועזת, מכריעה והחשוב מכל – שתאפשר מעבר מתגובה ליוזמה.

עד כה הכל ברור, אך למה בכלל שווה לדבר על זה? מה הקטע?

הסיבה פשוטה- לאחרונה התחושה הכללית היא שאנו נעים ב"כביש ללא מוצא", עוד אירוע ועוד אירוע, פריפריה, מרכז, חזית ועורף, הכל כמרקחה, והשאלה היא כיצד משנים את המצב הזה? איך יוצרים תפנית? איך נוטלים יוזמה? איך עוברים מספיגה ותגובה, ליוזמה והכרעה?

התחושה היא שהשאלות האלו אינן במרחב הדיון בכלל, כלומר, שהצורך בשינוי מצב ונטילת יוזמה אינו על הפרק, אחרת משהו כבר היה צריך להתרחש.

ובשורות אלו אין הכוונה בהכרח שנדרש תהליך מדיני, אין ספק שזו חלופה אפשרית, אך מצד שני יש חלופות נוספות, שכן אם במלחמה בטרור עסקינן, אז אולי צריך לעלות מדרגה? למה מחכים? למלון פארק?
האם ניתן עוד להמשיך בכיוון הזה, לפיו אנשים נרצחים כמעט כל יום, ואת זאת לסכם ולומר: "מה חדש, ככה זה כבר 100 שנה…."

מודה ומתוודה, גם אני אומר לעצמי ולסובבים אותי את המילים האלו, ואני חושב שהן גם נכונות, אבל פרקטית אני שואל במקביל לכך, אז מה הועילו חכמים? הרי יש לנו מדינה, וממשלה, ודמוקרטיה, וצבא, האם במצב הזה נכון לדבר על 100 שנה של אירוע רודף אירוע?

משהו לא הגיוני במשוואה הזו, ומכאן שאני מסתכל אל מנהיגינו, ושואל, לאן אתם מכוונים את הסיפור הזה? הרי ברור שיש מגמת הקצנה, ולא רק של טרור ערבי, גם של טרור יהודי. הקיצוניים השתלטו על סדר היום, וברור שהדבר אינו מתקבל על הדעת, אז מה אתם עושים כדי לשנות? מפעילים את זרועות הביטחון באופן יותר חד? נו באמת!

אין ספק שהמצב מורכב – ברמה הגלובאלית יש חוסר אונות בולט בטיפול באתגרים העולמיים שעל הפרק: האקלים, העוני, והטרור, וגם ברמה האזורית יש התפרקות ומתחים שנדמה שאין להם מגשר. אז יהיו שיגידו – זה המצב, זה מה יש. והשאלה היא האם ניתן להסתפק בכך?
בהחלט ניתן, אבל גם לכך יש גבול, אז מהו אותו גבול?

בעידן הנוכחי כשיש המטילים ספק בשאלה מהם תפקידי המדינה, לגבי תפקיד ספציפי אחד אין סימני שאלה- המדינה נדרשת לספק ביטחון. בטח במדינה שבה מעל 60,000,000,000 שקל (!!!) מוקצה לדבר הזה. וכאשר בעיר מרכזית במדינה אנשים נשארים בבתים ומפחדים לשלוח את ילדיהם להתחנך נדמה לי שאנו מתקרבים אל גבול הסבלנות, ואולי אף חצינו אותו.

אז אפשר לומר שתושבי רמת-אביב הם חבורת "מפונקים ומלוקקים", אני בהחלט חושב שהם כאלה, אבל מה הקשר? האם ניתן לקבל בשוויון נפש את העובדה שרוצח בדם קר מסתובב שם או יצא משם ונכון לכתיבת שורות אלו לא נלכד? תל-אביב יה חביבי תל-אביב… תראו מה הטרור עושה לנו, זה בגדר הזוי מה שקורה כאן. רק לפני חודש בערך צחקנו על פרנסואה הולנד והחולשה האירופית, והנה זה בא לנו. יש לבטן. אז מה עושים?

בקיצור, נדרשת הערכת מצב שתוביל להחלטה מהותית. זו אחריות הדרג האסטרטגי שמנהל את המדינה הזו. הגיע הזמן ליטול יוזמה ולפעול, לכאן או לכאן. להסלמה או להשלמה. שהרי ככל שהמצב מתמשך מי שקובע את כללי המשחק הם הקיצוניים, הם קובעים את סדר היום, ופעולה מובילה לתגובה וחוזר חלילה, וזאת מבלי לומר מילה על מצב בו הרחוב לוקח את החוק לידיים.

הגיע הזמן שממשלת-ישראל תפעל לשינוי המצב מיסודו – כאשר אזרחים מפחדים לצאת לרחוב, להבנתי ניתן לומר בפה מלא: "עד-כאן". ואם הממשלה תמשיך במדיניות הנוכחית, דבר אחד ניתן לומר בוודאות, כהונתה לא תימשך עוד ימים רבים.

זוכרים את ברק בשנת 2000 – אז זהו…

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

One Response

  1. mikyml@orange.net.il'
    מיקי מלכה

    מאמר בהחלט מעניין ומרתק, אבל עדיין מתייחס בכלליות לסיטואציה ללא מתן פתרונות קונקרטיים לביצוע מיידי. האם "חומת מגן 2" היא הפתרון? האם כל רצף אירועים כמו אלו אותם אנו חווים דורשים פתרון אשר יגבה מחיר לא קטן ואולי במקרים מסוימים יהיה לנו לרועץ (ע"ע צוק איתן)?
    להבנתי, לא!!

    הגב

Leave a Reply

Your email address will not be published.