4 שנים גדושות שירתתי כמפקד חטיבה בצבא ההגנה-לישראל, בדיוק באותן שנים בהן נטען כי נערכה מלחמה של ממש בתוך צה”ל על זהות, בין מפקדת קצין חינוך ראשי, ובין הרבנות הצבאית.

נטען כי הרבנות הצבאית פלשה לתחומים לא-לה, ודרכה על חיל החינוך, בכך שהפכה את הצבא הישראלי לצבא יהודי, (ולא יהודי-דמוקרטי). הטענה הזו קיבלה גם ליווי “איכותי” של תיאוריה מדעית (שלא לומר “פסאודו-תאוריה”) שרואה בחובשי הכיפות איום על דמות הצבא. אותם תאורטיקנים גם טרחו לספר לנו אז שצבא המילואים שוקע, וכי יש לעשות שינוי עמוק בצבא.

“צבא אחר לישראל”, כך הם כתבו בשנת 2011, לפני ההתייצבות המדהימה של המילואימניקים ל”עמוד ענן”, ול”צוק איתן”.

טענות אלו על צבא המילואים הובילו אותי להסב את מקצועי מלוחם לחוקר-לוחם, ואת עבודת המחקר הראשונה שלי (התיזה) שביצעתי בשנת 2012, הפניתי לשאלה על “שקיעתו” של צבא המילואים, שהרי המציאות שאני הכרתי כצופה-משתתף, הייתה הפוכה לחלוטין, אבל כדי להפריך טענה מדעית אתה נדרש להשתמש בכלים מדעיים.

לאחר שנה של מחקר איכותני שפנה גם לבנות-הזוג של הנושאים בנטל המילואים, מצאתי באופן חד וברור שצבא המילואים לא רק שאינו שוקע, אלא שהוא בפריחה אמיתית. צה”ל שבעשור האחרון הופעל באופן שלא הכרנו מאז שנות ה-70, החזיר את האמון לאנשי המילואים, ולא רק זה, הוא החזיר להם את תחושת הנחיצות והחיוניות שמאוד טושטשו בעשור הפוסט מודרני אותו חווינו בשנות ה-90 “העליזות”.

ואז הגיעו שני המבצעים שהזכרתי-
המציאות טפחה על פנינו, וכולנו “גילינו” שאנו חיים עדיין בשכונה אלימה. אנשים נקראו להתייצב פעם אחר פעם והגיעו באחוזים שחצו את 100%. הם הוכיחו “ברגליים” שהם כאן כדי להילחם, אבל הסיבה המרכזית לדבר הזה הייתה צדקת הדרך.

איזו “דרך” יש וישאלו?

זו אכן שאלה מעניינת, אולם כדי לענות עליה יש להוריד לרגע את מסך הצביעות או התמימות הפוליטי ולהיזכר לשם מה כמה המדינה הזו, ולשם מה קיים הצבא הזה. מדינת-ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, היא שלנו כי כאן נוצרנו, כאן התהוונו, ומכאן יצאה תורתנו. בגלות חלמנו על שיבת ציון, ואחרי 2000 שנה ותלאות אין-קץ חזרנו, למדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים.

רובם המוחלט של המתייצבים למילואים מגיעים בגלל צדקת הדרך, הם אומרים זאת כש”מקלפים” את הקליפה, גם בנות הזוג מעידות על כך, הן אפילו רוצות שימשיך להיות צבא עממי ולא צבא מקצועי, למרות שהן משלמות מחיר אישי.

יש סיבה מהותית לתחושה הזו, ולא צריך להתבייש ו”להתגרד” כשחלק מהותי מהעניין הזה הוא חיזוק וקיבוע התקומה שלנו כעם יהודי במולדתנו, וזה לא קשור בדבר לברית שלנו עם הדרוזים והבדואים והארמים ועוד, כיוון שהם מקבלים את היותם מיעוט שווה זכויות במדינת לאום אתנית-תרבותית, הרבה יותר מאשר כמה בכייני “הדתה” מדמיינים.

כאשר צווחו כל אותם יללנים על הדתה בצה”ל, נרשמו שיאים של גיוסים לקצונה, ודווקא בקהילות הלא-יהודיות, אז איך זה מסתדר? הסיבה היא אחת, שדווקא המיעוטים המשרתים מקבלים את העיקרון יותר מחלק מהמשרתים היהודיים שחשים חוסר נעימות, שלא לומר שנאה עצמית.

העיקרון הוא מדינת העם היהודי הנוקטת במשטר דמוקרטי שזכויות אדם הם נשמת אפו. בצבא הזה אותם מיעוטים מקבלים פלטפורמה מדהימה להשתלבות ולמוביליות חברתית, זה “צבא העם” היחידי היום בעולם המערבי שמצליח לייצר חיברות (Socialization), הן תרבותית והן נורמטיבית.

במחקר אותו אני עורך בשנתיים האחרונות מצאתי שדווקא בוגרי השירות בצה”ל הם אלו המצדיקים את הטענה על ההזדמנות שהצבא נותן למיעוטים, ובואו נסכים ש”אין חכם כבעלי ניסיון”.

אז אולי יסבירו לי אותם תאורטיקנים, שמשום מה הפכו לאכסניה של עיתון “הארץ”, איך קורא שדווקא כאשר יש “הדתה” הצבא נתפס על-ידי משרתיו כארגון כל-כך שיוויני, וכל-כך טוב למיעוטים הלא-יהודיים?

התשובה פשוטה, כיוון מאמינים בצדקת הדרך, ולפעמים זה בסדר גמור שרב יעמוד מול חיילים ויגיד על זה משהו, כי חומר בלי רוח, כך למדנו, אין בו ממש…

המרשמים לפניכם מפרטים את עיקר ממצאיי, שמתבססים על עמדות משרתים ותיכוניסטים בעשור האחרון, הוא המתואר כעשור ה”הדתה”.
פלורשירות

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.