חוסר ההבנה הבסיסי של המערב את דינמיקות המזרח-התיכון אינו חדש למי שער למציאות כהווייתה, ולדרך בה מנהיגי המערב מפרשים אותה, ומקבלים החלטות על-פיה.

בספרו "מלחמת הציווילזציות" הסביר סמואל הנטינגטון כי עמי המזרח לא ישכחו לעולם לעמי המערב את שנות האימפריאליזם, הניצול וההשפלה, אלו יהוו מניע מוטיבציוני ראשון במעלה לעמי המזרח לפעול בעקביות נגד התרבות המערבית האליטיסטית.

אולם מציאות לחוד והתנהלות לחוד. עם כניסתו של אובמה לכהונה הראשונה בשנת 2009 הוא הכריז על שלום עם העולם המוסלמי, ספק נאיביות ספק השפעות אתניות אישיות, פעל אובמה כדי להוביל את יחסי ארה"ב-אסלאם בדרך לעדנה, לכן גם פעל בדרך נחושה לסיים את המשבר עם איראן בדרך שבה פעל, כך גם בסוריה ועוד דוגמאות למכביר. אירופה נרתמה והלכה בעקבותיו.

כעת על הפרק הצעות להנעת המשא-ומתן עם הפלסטינים, ושוב המערב מציג בורות וחוסר תבונה, שהרי לא ניתן להסביר אחרת את האולטימטום כביכול שהוצב לישראל – "מו"מ או הכרה במדינה פלסטינית". למישהו יש ספק כיצד ינהגו הפלסטינים, כעת משהבינו שבכל מצב העולם חפץ ביקרם?

בימים אלו בהם אנו מצויים בעיצומו של גל טרור נדרש לחדד את המחשבה להבין להיכן דברים עומדים להתגלגל- לפחות כפי שזה נראה כעת פנינו להסלמה, שמזכירה מאוד את דינמיקת האירועים בשנים 2000-2001, בואך מבצע "חומת מגן". הדמיון אינו מקרי.

הדברים מקבלים משנה תוקף אחרי הבאתה למנוחות של הלוחמת הדר כהן, החלל ה-31 בגל הטרור הנוכחי, שכבר קיבל כינויים כאלו ואחרים של אינתיפאדה, ואכן זוהי אינתיפאדה, לא בגלל פעולות הפלסטינים אלא בגלל הצריבה התודעתית שכלי התקשורת מקפידים לבצע. וזה בסדר, עולם כמנהגו נוהג.

אולם לאן באמת תוביל אותנו ההתגלגלות הזו, שעה שהמערב מראה סימני חוסר סובלנות כלפי ישראל, ופרו-פלסטיניות די ברורה?

על-מנת להבין את הסיפור, כדאי להיזכר באינתיפאדת אל-אקצא איתה התמודדנו בשנים 2000-2004, ושהחלה לדעוך לאחר מבצע "חומת מגן". אין הכוונה כאן לתת פרשנות צבאית אלא מדינית-אסטרטגית-
כזכור, ישראל ניהלה תהליך שלום עם הפלסטינים, שהחל להתנפץ החל מספטמבר 2000, והמשיך בגלי טרור הולכים ומתעצמים.

הרחוב הישראלי אז ספג פגיעה קשה שהובילה לשני תהליכים: אבדן האמון ביכולת להגיע לשלום עם הפלסטינים, ואימוץ עמדות פוליטיות מהמרכז ימינה, שהובילו לבחירתן של ממשלות נתניהו החל משנת 2009, ובהנחה כי הבחירה ב-"קדימה" ב-2006 נבעה מתובנה שמדובר במפלגת מרכז-ימין, לאומית-ליברלית.

ומה בעצם יצא מכל זה?

ישראל נהייתה "סרבנית שלום", והחלה להגיב באגרסיביות לכל תוקפנות, כולל לעמוד על שלה מול העולם ללא חשש. העולם, מנגד, לא באמת פעל נגד ישראל, למעט במישור הדקלרטיבי. ידוע שמנהיגי מדינות כאלו ואחרות מחציפים ומקציפים כלפינו פנים בתקשורת, אך "מתחת לשולחן" ממש מוחאים לנו כף. חששם מפני הפוליטיקה הפנימית מוביל אותם לנהוג כך.

אז מה יקרה עכשיו, בהנחה שהדינמיקה תמשיך להסלים?

ניתן להניח כי נמצא עצמנו בפיגועים קשים, מסלימים את תגובותינו עד השלב בו נעבור למתקפה. כך, חוסר אמון הציבור כלפי הפלסטינים יהפוך לדמוני, והציבור יחזק את תמיכתו בממשלות ניציות. לא ניתן שלא לשאול מדוע בעולם המערבי לא מבינים זאת, והאם זו דרכו של המערב להאיץ לשלום ופיוס במזרח התיכון?

לצערנו הרב הבורות של אותן מדינות תוביל אותן לפעול בדרך הזו, ובפועל לגרום להסלמת המצב במקום להוביל להרגעתו. ברור כאן מי המרוויח ומי המפסיד, בהנחה שמה שהיה הוא שיהיה.

בדבר אחד אין ספק, שתי החברות, הן הפלסטינאית והן הישראלית לא ירוויחו דבר מכל הדינמיקה הזו, למעט שפיכות דמים והתחזקות הלאומנות בשני הצדדים.

אז מה נכון לעשות?

ראשית להיזכר מיהו סרבן השלום בסיפור הזה, אותו אחד שאינו מוכן להכיר במדינה היהודית, ושאינו חדל מלהסית דרך מערכות החינוך והתקשורת כנגד המדינה, הידוע בכינוי "אבו-מאזן". ככל שהזמן עובר ניתן להבין שמורשתו היא המשך די דומה למורשת קודמו.

הדבר הנכון הוא הפנמה של המערב כי את מנופי הלחץ יש להפעיל על הפלסטינים בכדי להוביל להבנה עמוקה בקרב מנהיגיהם, שבכל מתווה הם לא יקבלו סנטימטר מעבר למתווה קלינטון שהוצע לערפאת בשנת 2000. לא ברור מדוע העולם המערבי לא כופה את העניין על הפלסטינים, בוודאי במציאות לפיה ירדן, מצרים וסעודיה יתמכו בכך.

אין ספק שלמר נתניהו יש תפקיד באירוע הזה, אולם המציאות הפוליטית בה הוא מצוי, בממשלה מחושקת ימינה חזק, אין לו באמת יכולת או גמישות מדינית בהקשר הנתון. אם המערב יפעיל את מנוף הלחץ והפלסטינים יתרצו, ישראל תידרש לקואליציה אחרת, ואין ספק שנכונות המפלגה המכונה "מחנה ציוני" תשקול בחיוב להצטרף להרכב שינסה למתן את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

האם מסוגל המערב לצאת ממשבצת הבורות ולהפעיל את כוחו בוקטור הנכון?

מסופקני.

אם בכל זאת משהו יזוז בכיוון, אין ספק שתהיה זו הזדמנות לישראל, לא רק במישור יחסי החוץ, אלא בהקשר הפנימי, ביכולת לאחד מחנות ולהוביל לרגיעה חשובה גם בשיח הפנים-חברתי, שנדמה כי הוא הולך ומדרדר.

בהינתן סיטואציה מאין זו, יידרש נתניהו להחלטה פוליטית משמעותית. כיוון שהוא רואה עצמו בראש המדינה עוד שנים קדימה, ניתן להניח כי יפעל לאחד מחנות ולנסות שוב תהליך עם הפלסטינים. במידה והוא לא "ירים את הכפפה" אין ספק כי בבחירות הבאות הוא יאותגר מאוד מצד המרכז בהובלת כחלון ולפיד, המגלים גמישות בהקשרים המדיניים.

אולם הדרך לשם היא ארוכה ונתניהו בונה על הבורות המערבית בהבנת המזרח-התיכון, וכמו שזה נראה כעת הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.