מאז שאני זוכר את עצמי מה שעיניין אותי זה פוליטיקה. טוב, לא קראתי לזה פוליטיקה, ויודעים מה? גם היום לא, זו דרך חיים.

כשהייתי קורא את סיפורי האצ”ל והלח”י – תמיד הרגשתי גאה שזה העם שלי. גיבורים, מעטים ונרדפים, ממש כמו המכבים.

הגיבורים שלי מעולם לא היו שחקני טלויזיה, תמיד הערכתי את גיבורי העם שלנו לדורותיהם, את משה רבנו ואת מנחם בגין, את יהושע בן נון ואת יצחק שמיר, את דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני ואת חנה סנש.

הספרים שקראתי בילדותי היו מנהרת הזמן של גלילה רון-פדר-עמית ובהמשך ביוגרפיות על הגיבורים שלי, על האנשים שאני מעריך.

מאז ומתמיד הרגשתי גאווה כשהייתי רואה את דגל ישראל מונף אי-שם גבוה, ואהבתי להלך בהרי ארצנו.

יום הזכרון ויום העצמאות הם הימים המרגשים ביותר עבורי בשנה, להבין שאנו זכינו ויש לנו מדינה משלנו, מעצמה קטנה וחזקה משלנו, מה שאבותינו התפללו אליו ודמעו בשבילו יום-יום בגלות.

תמיד חרה לי על שקרה לילדי תימן שעלו לארץ ונחטפו מהוריהם, ותמיד קראתי בשקיקה על הגיבור אלי כהן, אחד האנשים הכי מוערכים בשבילי.

תמיד אהבתי את ארצי ואת מולדתי, ותמיד אהיה מוכן למות למענה, אך יותר ממוכן אני לחיות למענה.

אני מעוניין לחיות למען המדינה שלי ולמען הארץ שלי, מעוניין לעשות בשבילה הכול, בשביל כול פיסת אדמה כאן שספוגה בדם של חיילים שנהרגו עבורה.

לפני שנתיים בערך התוודעתי יותר ויותר לדיעות שלי, נחשפתי יותר ויותר לכתביו של מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, זאב ז’בוטינסקי, וגיבשתי את דיעותיי, פחות או יותר, והצטרפתי לתנועת הליכוד, המקום עבורי הוא בית ומשפחה, הרבה מעבר לפוליטיקה.

ועכשיו, אחרי כול ה”נאום” הארוך הזה, אני רוצה לבקש מכם בקשה.

אני יודע שחלקכם כועסים, הליכוד עשה כך והליכוד עשה כך, נכון. לא עם הכול אני מסכים, לא עם הכול נוח לי, ולא עם הכול המצפון שלי, כליכודניק, שקט.

וכדי שנוכל להשפיע – בואו, תצטרפו, אל תתייאשו, כי יש לנו את הכוח הזה בידיים.

Leave a Reply

Your email address will not be published.