מבין הקולות המזועזעים של השמאל על הרס המדינה, הפקרת החלשים והזנחת החינוך, מבצבצים להם נתונים שלפי עולם המושגים של השמאל, אמורים להשתיק כל טענה. שימו לב לנתון המדהים הבא: בעשר השנים האחרונות תקציב החינוך הכפיל את עצמו. מ-25 מיליארד ש”ח בשנה הגענו לסכום המבהיל של 50 מיליארד ש”ח. נתון זה לא כולל את תקציבי ההשכלה הגבוהה.

לכאורה, גידול כל כך משמעותי בתקציב החינוך אמור לבטא מקום גבוהה מאוד בסדר העדיפויות הלאומי, השקעה ברמה של פרויקט לאומי שאמור לנסוק ולהעלות בכמה רמות גם את ההון האנושי בישראל כפי שאמור להתבטא במידות הטובות וכישורים בעלי ערך מדעי וכלכלי. אך האם ההשקעה הכספית האדירה על חשבון משלם המיסים אכן מנפקת את אותן תוצאות רצויות?

קשה להודות על האמת, אך יהיה זה מזיק לברוח ממנה בלי להסיק מסקנות. האמת המרה היא שאפילו שתקציב החינוך הכפיל את עצמו, בשטח נראו אפס תוצאות. המערכת נותרה כשהייתה, מסורבלת, מאמללת תלמידים מעולים בעלי פוטנציאל, מגדירה יעדים בלתי רלוונטיים ליותר מידי אנשים שיש להם כישרון אדיר שיש לנצלו בתחומים לא עיוניים, ובין לבין אנו עדים לשחיקה יוצאת דופן בערך של אותה תעודה מפוקפקת המתקראת בטעות “בגרות”.

יש שיאמרו כי התקציב גדל כתוצאה משינוי משמעותי ביחס אל המורים. במסגרת רפורמות עוז לתמורה ואופק חדש עלה שכר המורים במידה ניכרת וכך ביטאה הממשלה אמון בהם ואשרור למעמדם אחר זעקות על פגיעה ממושכת (ובאופן אירוני, המורים ממשיכים לזעוק). ואכן, השכר הממוצע למורה עומד היום על יותר מ-12 אלף ש”ח בחודש – לא רע. והנה אני נאלץ לשאול שוב – האם היה שינוי משמעותי ברמת ההוראה עקב כך? גם כאן, התשובה היא לא.

מאיפה הכל מתחיל?

למורים, כמו רוב עובדי המגזר הציבורי, אפילו אין מושג כיצד לחשב את השכר המגיע להם. השכר פשוט גדל עם השנים, בלי יותר מידי שליטה של המורה עצמו וללא תלות בביצועים. יש בערך אדם אחד בכל ארגון מורים שיודע לפרש למורים את תלוש השכר שלהם ולבדוק האם הם מקבלים את המגיע להם. הקוראים אשר מגיעים מן המגזר העסקי עלולים לא להבין מה הבעיה בכלל – הרי מורה יכול לגשת למנהל בית הספר ולבקש ממנו הבהרות לגבי שכרו. אלא שהמצב רחוק מכך שנות אור.

תלוש השכר נראה כחידה בלתי ניתנת לפתרון משום שצריך חברה שלמה של חשבונאים ועורכי דין על מנת לחשב את הסכומים שיש לשלם בפועל כתוצאה משלל הסכמי עבודה קיבוציים ואינספור נהלים שהצטברו במהלך השנים. משרד האוצר משלם על כל תלוש שכר של עובד מדינה חמישה-עשר שקלים לחברה חיצונית כדי שתחשב כמה כסף על הממשלה לשלם. יוצא שבאופן פרטני, קשה לדעת מי מקבל מה ומדוע, אך את הנתונים הגדולים אנחנו מכירים.

שכר המורים בנוי באופן מקומם על תוספות של “ותק” ו”שחיקה”. כן, אנחנו מתגמלים שחיקה. בעוד שבמדינות בעלות מערכת חינוך סבירה ומעלה נהוג לקצוב את התקופה בה ניתן לצבור תוספת ותק לכמה שנים בודדות (לרוב לא יותר מעשר שנים), בישראל מדובר ביותר משלושים שנה של צבירת תוספות ותק. התוצאה היא שמורה מתחיל, הנמנה על העשירון התחתון מבין מקבלי השכר, משתכר מעט יותר מ-6000 ש”ח בחודש ואילו מורה בעל ותק רב הנמנה על העשירון העליון משתכר מעל 18,000 ש”ח בחודש. אז מה ההבדל בין מורה שמרוויח 6000 ש”ח לכזה שמרוויח 18,000? לא כישורים, לא ביצועים ולא נחיצות – רק שעון שדפק ודפק במשל יותר משלושים שנה.

אין זה פלא אם כן שהמערכת לא השתפרה, שהרי יכולים להיות מרכיבים רבים המשפיעים על החינוך של ילדינו, אך אין ספק שאיכות ההוראה היא מבין המרכיבים החשובים ביותר אם לא החשוב ביותר. אין לאיש הייטק רציני ומוכשר בצורה בלתי רגילה סיבה לעזוב את עבודתו ולתרום לחינוך הדור הבא, גם אם יסכים להתפשר על שכרו באופן ניכר. הוא יכנס למערכת מאובנת, וייהנה משכר של בוגרת אולפנה שהוציא לפני רגע תעודת הוראה. במקביל הוא יצטרך לחיות עם קולגות, שחלקן תוססות ומתוסכלות וחלקן כבויות ומיואשות. ואם המובן מעליו עבור כותב שורות אלו עוד לא ברור לקוראים היקרים, אז הנה הבהרה: אי אפשר לפטר מורים. טוב, האמת שלא מדובר רק במורים, אלא ברוב עובדי המגזר הציבורי אבל כרגע במורים עסקינן. אחרי שנתיים מורה יכול לקבל קביעות ואז רק שבעה מדורי גיהינום הכוללים השקעה משמעותית של זמן בכירים וסעיפי אישום בדרגת אונס או גרימת מוות ברשלנות, או אז, אפשר להגיד שלום לאדם אחד. האם אותו עובד הייטק היה רוצה להיות חלק מאותה קופסת שימורים מזדקנת?

ונחזור לאמת. האמת היא שגם העלייה של שכר המורים לא מסבירה את העלייה המפחידה בתקציב החינוך. אם מחשבים מה הייתה אמורה להיות תוספת השכר שיקבלו המורים מתוספת של 25 מיליארד ש”ח למערכת החינוך, התוצאה עלולה להיות משהו בסדר גודל של 6,000-10,000 ש”ח בחודש. מיותר לציין שהמציאות רחוקה מכך. אם כן, נחזור לשאלה של אחד האחים בקואליציה הקודמת – איפה הכסף? לאן הולכים עשרות מיליארדים מכספי משלם המיסים ומדוע אין לכך ביטוי באיכות החינוך של ילדינו?

אין בכוונתי לנפק תשובה מדוקדקת לשאלה זו. עצם העובדה שממשלות הליכוד השקיעו עוד כספים בחינוך בלי לבצע שום רפורמה משמעותית אינה מקנה תעודת כבוד אלא מהווה משהו בין רשלנות לפשע. מערכת החינוך היא חור שחור של כספי מיסים. יש במשרד הזה כמעט שלושים אגפים שונים וחופפים ושרידי ועדות ומטות בני עשרות שנים. אין שום סיבה שתוספת כסף למערכת זו תתרום משהו לחינוך, אלא רק תחזק את החסמים העתידיים לרפורמות נצרכות בחינוך, שכן יהיו עוד אגפים ועוד נושאי משרות מיותרות שיגנו בחירוף נפש על משרתם המיותרת ועוד ידרשו את הגדלת תקציב, שהרי מה שיש לעולם לא מספיק.

כששי פירון היה שר חינוך שמעתי ריאיון עמו בגלי צה”ל בו הוא הודה על האמת המרה – הוא לא יכול להחליט כמה שעות ילמדו תלמידי ישראל ומי ילמד אותם, מקסימום הוא יכול להחליט שבמקום שלוש שעות היסטוריה ושעה אזרחות, ילמדו שעתיים היסטוריה ושעתיים אזרחות. אז כן, יש שר חינוך, והמדיניות הכי מרחיקה לכת שהוא מסוגל להוביל היא לשנות שעה פה ושעה שם. מי שרוצה יותר מזה, שיביא כסף כדי לבנות חדש, שהרי את מה שקיים אי אפשר לשנות.
מדוע אין לשר סמכות לנהל את משרדו

ישאלו חברים, אם אין אפשרות לשלוט בכוח האדם, מדוע נמנעים שרי החינוך ממהלכים משמעותיים שלא תלויים בניהול כוח האדם כמו לפתוח אזורי רישום, לאפשר צמיחה לחינוך הפרטי או אפילו להחליט שכל תוספת תקציב תלך עבור שיטת הוואוצ’רים? אז הנה התשובה.

מכירים את שני החבר’ה האלה? אחד מהם שמן, זקן, היה מורה לספורט, מכהן בתפקידו כבר 19 שנה ועדיין עובד למרות שהוא בגיל פנסיה. השני, זקן, שמן, שותף בקשרים מפוקפקים עם רונאל פישר, מכהן בתפקידו כבר 14 שנה וגם כן בגיל פנסיה. תכירו, אלו הם רן ארז ויוסי וסרמן, יושבי ראש ארגוני המורים. אלו האנשים שתקעו כל רפורמה אפשרית שלא כוללת תוספת שכר אחידה למורים על-פי ותק. הם קברו את ועדת דוברת, מנעו הענקת סמכויות ניהול למנהלים, בלמו כל שינוי בכוח האדם וחשוב מכך – מנעו כל מדיניות שלא נראית להם גם אם אין לה שום קשר לתנאי העסקה.

אתם שואלים למה? האמת (הנה שוב) היא שהם לא השטן, הם אולי מעט מושחתים אבל סך הכל הם דואגים לאינטרס הפוליטי שלהם. החוק מקנה להם זכות שביתה בלתי מוגבלת על כך דבר שיחפצו בו, אז למה לא להשתמש בכוח זה? החוק גם מאפשר להם לעשות בארגונים שהם עומדים בראשם כבשלהם, בלי קשר לרמת היציגות האמתית. אז למה לא? הם אפילו לא צריכים לשבות, מספיק להם לאיים והם יקבלו מה שירצו. אין שר חינוך שמסוגל לעמוד מול הכוח הזה, פשוט אין. זו הסיבה שכל שר חינוך נמנע (בצדק רב מבחינה פוליטית) ממלחמה עקרה בה ההפסד מובטח ובמקום זאת מתעסק בסיורים לחברון, תכניות של “האחר הוא אני” ופרסומות ללימוד מתמטיקה.

מי שאכפת לו מהחינוך של הילדים שלו, צריך לחתור להחלשת כוחם המופרז של ארגוני העובדים בישראל. זו המשימה הרצינית של חברי הכנסת האמתיים של הליכוד, כלומר, לא אלה האדומים, ידידי ההסתדרות שהקשר בינם לבין הליכוד הוא כקשר בין החולב לעטיני השלטון. מה זה אומר על חברינו הליכודניקים שנאמנותם נתונה לוועד שלהם ולא לעם ישראל? האם הם מבינים כמה נזק הם מסבים לעם ישראל? האם אנחנו מבינים כמה הם פוגעים במדינת ישראל?

Leave a Reply

Your email address will not be published.