כמו מדי יום ירושלים, לצד השמחה על איחודה של העיר, הציבור בישראל גם עוסק בעתיד הלכאורה שחור של ירושלים. הדמוגרפיה אמורה לאיים על המשך שגשוגה של בירתנו הניצחית – אם לא בגלל איזה רוב ערבי אז בגלל רוב חרדי.

המציאות הינה כמובן הרבה יותר חזקה מכל התחזיות השחורות, העיר מתפתחת וגדלת ומציעה שלל אפשרויות לתושביה. אין זה אומר שהבעיות אינן קיימות ושלא צריך לטפל בהן. אכן שיעור הערבים בעיר עולה משנה לשנה גם אם עכשיו במהירות איטית יותר. והבעיה אינה בהיותם ערבים אלא באי היותם אזרחים ישראליים.

ערבי ישראל מהווים קרוב ל- 21% מאוכלוסיית ישראל אבל לא של אזרחי ישראל. כ- 320,000 הערבים אשר מתגוררים בירושלים נכללים באוכלוסיית ערבי ישראל אבל מרביתם אינם אזרחי ישראל אלא רק בעלי מעמד קבע. המעמד מעניק להם זכויות וחובות כמעט זהות לכלל אזרחי המדינה עם שני הסדלים עיקריים: הם יכולים להצביע לבחירות המוניציפליות אך לא לכנסת, ואם הם עוזבים את ישראל למעלה מ- 4 שנים, הם מאבדים את המעמד. תושבי קבע יכולים לבקש להתאזרח, ויותר ויותר עושים את זה כל שנה, אבל עדיין מדובר במיעוט מבוטל.

בפועל מדובר במצב שמספק את כולם – מבחינת ישראל, המשמעות היא פחות מצביעים למפלגות הערביות בנכסת. מבחינת הפלסטינים, זה מאפשר להם לטעון על החלקים של העיר בהם הערבים מתגוררים.

העובדה שערבי ירושלים מסרבים גם להצביע לבחירות המוניציפליות גם כן משרתת את כולם – אין נציגים ערביים במועצה, ואין מתן לגיטימציה לשלטון הישראלי.

המצב משרת את כולם אבל למעשה פוגע באפשרות למצוא פתרון או לכל הפחות לשפר באופן ניכר ומשמעותי את המצב בשטח עבור כולם ובזופו של דבר מחליש את הטענה הישראלית על אחדות העיר. ללא נציגים במועצה ובעירייה, אין לערבים מישהו שבאמת ידאג לשכונותיהם, יפעיל לחץ על מנת שהם יקבלו תקציבי פיתוח מתאימים, ומנגד, ללא יצוג, אין להם אמון במערכת המוניציפלית גם כאשר היא באמת רוצה לבוא לקראתם לסייע להם כמו העירייה הנוכחית. התוצאה היא שלמרות ההצהרות על ירושלים מאוחדת היא לא נראית כמו עיר מאוחדת וההבדלים בין השכונות היהודיות לערביות בולטת לעין כמו ההבדלים בין העולם הראשון לעולם השלישי. אין ספק שמצב זה הוא בעיקר אשמתם של הערבים אבל בסופו של דבר זה רק משרת את האינטרס של אלו הרוצים לחלק את העיר.

חלק מהשכונות הערביות של העיר נמצאות מחוץ לגדר ההפרדה שאינה עובק אחרי התוואי של הגבול המוניציפלי. מדובר בעשרות אלפי ערבים שהם תושבי קבע של ישראל אבל מחוץ לגדר, באזורים שהעירייה כבר אינה יכולה לשרת ואינם בפועל חלק מן העיר, אבל ממשיכים להיכלל בתושבי העיר. הוצע מספר פעמים להוציא את השכונות הללו מתחום השיפוט של ירושלים ובכך לצמצם את שיעור האוכלוסייה הערבית בירושלים, אך מעבר לקשיים המשפטיים הכרוכים במהלך, ספק גדול אם הצעד יהיה יעיל. הערבים של אותן שכונות יזלגו לתוך העיר וישמרו על מעמדם בעוד שערבים חדשים יכנסו לשכונה שהם עזבו. כמו כן, ערבים רבים לא מעזים לעזוב את ירושלים או את ישראל מחשש שהם יאבדו את מעמדם כתושבי קבע וכל ההטבות הנלוות.

לכן הפתרון הפשוט והטוב ביותר בעיני הוא לבטל את המעמד של תושב קבע ולדרוש מערבי ירושלים לבחור – או שהם יהיו אזרחים ישראליים כמו כל שאר ערבי ישראל או שהם יהיו תושבים זרים ללא זכויות תושבות בישראל. סביר להניח שחלק גדול, כנראה הרוב, יבחר בהתאזרחות. המיעוט שיסרב יהיה גם המיעוט העוין ביותר לשיראל. ובכך נוכל במכה אחת לשלול את הלגיטימיות של כל דרישה לחלוקת העיר – כי גם הערבים יהיו ישראליים -, ולקוות שעם הזמן, וכאזרחי ישראל באופן מלא, הם יקחו חלק יותר פעיל בניהול העיר לטובתם ולטובתנו. ולגבי המיעוט שיסרב לקבל אזרחות, מקומו בסופו של דבר לא יהיה בירושלים.

About The Author

benjilachkar@gmail.com'

מייסד תא לביא באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1999, חבר מרכז בירושלים.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.