למרות ההערכה הרבה לשרת המשפטים שקד, ולמרות הסכמתי עם חלקים נכבדים של נאומה המרשים אתמול, יש בו גם סכנה אמתית. גם מדיניות נכונה צריך לקדם בצורה דמוקרטית, ובהליך נכון ושקוף. 

גם אני קראתי את הנאום המרשים של שרת המשפטים איילת שקד ונפעמתי.

סוף סוף שרה שמדברת בעד חירות וכנגד כפיה והגבלות מיותרות. סוף סוף קול שקול, המבין את המחיר שיש בחקיקה מיותרת.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.

חלק קראו לנאום הזה "נאום היסטורי". אחרים הזכירו את תאצ'ר ואמרו שאולי יש לה יורשת ישראלית.

אין ספק שזהו נאום חשוב, ואין ספק שברמה ההצהרתית, הוא אכן מזכיר את תאצ'ר. כולנו מקווים שלשרת המשפטים יהיה את האומץ שהיה לתאצ'ר לא רק לדבר על ערכים אלו, אלא גם ליישם אותם.

כליכודניק, אין ספק שאני קצת מקנא בחבריי בבית היהודי שהצליחו לגייס את איילת שקד, ליכודניקית לשעבר אך עדיין ליכודניקית באידאולוגיה שהיא מציגה, למפלגה שלהם. כתנועה עלינו לעשות חשבון נפש על מנת להבין מה גרם לכוח איכותי שכזה לבחור להתמודד במסגרת אחרת.

בין איילת שקד לאהרון ברק

היה חשוב להתחיל בדברים אלו כדי שיהיה ברור שהדיון שבהמשך איננו בא כדי להוריד מהערך של הנאום של שקד. טוב שהיא נשאה נאום חשוב זה. אך בכל זאת, חלק אחד מנאום זה צרם לי במיוחד, ועליו רציתי להתייחס.

שקד, במשך השנים, נלחמה לא רק בחקיקה מיותרת, אלא גם כנגד תפיסת עולמו של אהרון ברק שהעדיף שיקול מקצועי של שופט על הליך דמוקרטי בכנסת. אך בנאום שלה אתמול, שקד נשמעה בדיוק כמו אהרון ברק עצמו.

כשהיא מדברת על ועדת השרים לענייני חקיקה כ"שומרת הסף הנאמנה של עם ישראל", זהו מזכיר את ברק שקרא ליועצים המשפטיים ולבתי משפט באותו שם בדיוק. היא המשיכה: "זו שתעמוד בפרץ; זו שתנהל את קרב הבלימה; זו שמבינה שאין צורך במבול החקיקה המיותר… אני מגלה שללא לחיצתנו החזקה על דוושת הבלם, שבוע אחרי שבוע, היו ההצעות מייצרות עבורנו עולם מקביל לזה שלנו." אם מחליפים את ועדת השרים לענייני חקיקה ומכניסים במקום את השם "בית משפט" או "יועצים משפטיים", זהו נאום קלאסי של אהרון ברק.

כמובן, יש שיגידו שאין כאן אותה בעיה, כי הועדה, שלא כמו בתי המשפט, מאוישת על יד נבחרי ציבור. אך זהו טיעון שטחי שלא באמת מכיל את העומק של התהליך הדמוקרטי.

קודם כל, הועדה לא נבחרה על יד העם אלא הכנסת נבחרה, ומתוכה נבחרה ממשלה שמתוכה נבחרה ועדה. זהו הבדל מהותי כי בהליך החקיקה, מבחינה דמוקרטית, אחד העקרונות הבסיסיים זה לאפשר לאופוזיציה גם לפעול. בוועדת השרים אין כמובן אופוזיציה. כמו כן, אין הליך פתוח ושקוף.

שנית, אם באמת היה בוועדת השרים לענייני חקיקה מספיק ייצוג לצורך חקיקה, אז למה לא מבטלים פשוט את הרשות המחוקקת (הכנסת). ברור לכולם שזה לא באמת מספיק יציג ושהחקיקה צריכה לבוא מהכנסת. השאלה היא האם מספיק שהכנסת תהיה הצגה ריקה מתוכן, חותמת גומי, או שזה לא מספיק.

ועדת השרים לענייני חקיקה: השתלטות המבצעת על המחוקקת

חשוב להבהיר למי שלא מכיר:

ועדת השרים לענייני חקיקה היא ועדה מהרשות המבצעת (הממשלה) בה חברים שרים מכלל מפלגות הקואליציה שדנים בהצעת חוק וקובעים מה תהיה עמדת הקואליציה בחוקים אלו. לאחר מכן, כל חברי הקואליציה בכנסת מחויבים במשמעת קואליציונית, ולכן מחויבים להצביע על פי החלטת הוועדה. הועדה סגורה לציבור, אין בה פרוטוקולים ואין בה שום שקיפות.

המציאות הזאת, שמאחדת בין חוסר שקיפות, משמעת קואליציונית וזכות וטו טוטאלית של הועדה על כל חקיקה, מרוקנת לחלוטין את הרשות המחוקקת מכל תפקיד.

לרשות המחוקקת בישראל אין את הכוח לחוקק. פשוט ככה. ולכן, בפועל ועדת השרים לענייני חקיקה כאילו מחליפה את הכנסת.

לרשות המחוקקת בישראל יש את הכוח להציע חוקים שוועדת השרים לענייני חקיקה מחליטה אחר כך אם לחוקק או לא.

כל מי שעסק בחקיקה יודע שהתחנה הכי חשובה בתהליך החקיקה בכנסת היא הועדה הזאת. האמת, זה לא רק שהיא הכי חשובה, רוב הזמן היא התחנה היחידה שבאמת חשובה.

הדיונים בוועדות הכנסת, בטח הדיונים במליאה, הם סתם דיונים לצורך נראות לציבור. חשיבותם מתגמד לצד חשיבות ההחלטות בוועדה שבאמת מחייבות.

היום, הכנסת פשוט עובדת כחותמת גומי להחלטות הממשלה כשהיא מצביעה לפי מה שהוחלט על ידה בוועדה.

אז ההחלטה הכי חשובה בכל תהליך החקיקה איננו נעשה על יד הרשות המחוקקת, אלא על יד הרשות המבצעת.

כמו כן, חוסר השקיפות המוחלט שיש בוועדה צורם. למה לנו כל הכללים של שקיפות בכנסת אם בתחנה היחידה שיש בה באמת משמעות אין כל שקיפות בכלל?

זהו מצב אבסורד כשאנחנו יודעים שבדמוקרטיה פרלמנטרית כמו שלנו, יש עליונות לרשות המחוקקת – הכנסת (parliamentary sovereignty באנגלית). הרשות המבצעת צריכה לעבוד בשביל המחוקקת (שממנה היא שואבת את כוחה), ולא המחוקקת שעובדת בשביל המבצעת!

מה היה קורה בלי ועדה? אולי חברי הכנסת היו לוקחים אחריות!

שרת המשפטים שקד תטען, ובצדק, שאם כל החוקים הפופוליסטים המוצעים בכנסת היו עוברים, זה היה סוף של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית. נכון.

אך טענה זו לא מספקת. מצד אחד, זהו שוב בדיוק אותה טענה כמו זאת של אהרון ברק. "בלעדנו המצב היה הרבה יותר רע". שוב, טענה של שומרי סף.

אבל ברמה יותר מהותית, הטענה הזאת היא גם מוזרה: איך ניתן להאשים את הכנסת בחקיקה פופוליסטית כשהח"כים יודעים שהם יכולים להציע חוקים הזויים שבחיים לא יעברו ולגזור על זה קופון.

הרי, השרה שקד עצמה הציעה יותר מ130 חוקים בקדנציה הקודמת (שערכה רק שנתיים), ובתוכם היה חוק הזוי בשם חוק ישראל היום ששקד בעצמה אמרה שהיא מחוקקת בידיעה שהוא לא יעבור.

איך אפשר להגיד ש500 חוקים זה יותר מידי ב5 שנים, ואז להציע בעצמך 130 חוקים תוך שנתיים? התשובה היא פשוטה: המנגנון הקיים מעודד חקיקה פופוליסטית כי כולם יודעים שוועדת השרים לענייני חקיקה תעשה את הסינון.

אם לא הייתה ועדה סגורה ולא שקופה שהייתה עושה את העבודה הזאת, האחריות הייתה חוזרת לכנסת. הדיונים שם היו הרבה יותר רציניים. אנשי מקצוע היו מבינים שיש לשכנע את חברי הכנסת בפני כל העם, ולא כמה שרים מאחורי הקלעים. והדמוקרטיה הישראלית והפרלמנטרית היו מרוויחים.

בכלל מוזר שיום אחד לא סומכים על ח"כים, וביום שהם הופכים להיות שרים מתחילים לסמוך עליהם. אלה אותם אנשים. פשוט כשנותים להם אחריות חשובה, הם נענים לה.

האמת- השיח הציבורי בכלל היה מרוויח אם היינו הופכים את הכנסת לזירה האמתית לויכוח על חקיקה כי היינו מבינים שכדי לקדם מדיניות לא מספיק לשכנע פקידים שישכנעו שרים, אלא צריך לשכנע את העם שבוחר בחברי הכנסת.

בכלל, שקד הביאה בנאומה דוגמאות של הצעות חוק מגוחכות כהוכחה שלטענתה בלי ועדת השרים לענייני חקיקה היו עוברים והיו הופכים את החיים שלנו לרעים בהרבה.

נסו לדמיין בעיני רוחכם איזה עולם היו ההצעות האלה יוצרות לו היו עוברות: זה היה עולם שבו לבעל נכס אסור היה להעלות את שכר הדירה שלו; איסור שהיה מביא באופן מיידי להעלאת שכר הדירה. בעולם המקביל הזה הייתה גם קיימת חובה על רשתות מזון לקבוע מחיר אחיד למוצרים דומים (מה שכמובן היה מביא ליישור קו במחירים – כלפי מעלה); זה היה עולם שמעניש – ולא באמצעות כוחות השוק – מלונות(!) על … אי התקנת אינטרנט אלחוטי(!).

וכן, היה זה עולם שבו היו מתקבלות גם הצעות חוק שאין לי מילה אחרת לתאר אותן מלבד "מוזרות", כמו הטלת חובה על המדינה לחלק לאזרחיה אפודים המגנים מפני דקירות סכין, או הצעה שביקשה, מטעמים של תקינות פוליטית, לאסור באופן גורף את השימוש במושג "בתי אב".

זו טענה מגוחכת. אלו היו הצעות חוק, לא חוקים שעמדו לעבור! מי אמר שאם הועדה לא הייתה "בולמת" אותם, הכנסת הייתה מעבירה אותם? זוהי טענה מוזרה מאוד.

בעד דמוקרטיה, למרות הסכנה

נכון, יש סיכון בהליך דמוקרטי אמתי. נכון, אני לא אוהב או סומך על כלל חברי הכנסת, ואני לא שש לתת להם את כוח החקיקה. אבל אם לא נותנים לחברי כנסת כוח החקיקה, איך אפשר לטעון שאנחנו חיים בדמוקרטיה? שקד צריכה להבין שדמוקרטיה פירושו הוא לא שתקבל את התוצאות שאתה רוצה, אלא שהעם יחליט דרך נציגיו בכנסת, גם אם לדעתנו העם ונציגיו מחליטים לא נכון.

לא חכמה להיות בעד דמוקרטיה רק כשמסכימים עם התוצאות שלה.

אולי אני שותף לרצון של שקד על אילו תוצאות אני רוצה, אך הדרך שהיא מגנה עליה היא בעייתית מאוד.

יש ויכוח עתיק על מה עדיף: דמוקרטיה שעושה טעויות או דיקטטורה ליברלית שעושה את ההחלטות הנכונות.

מוזר שמי שעומד בתוקף כנגד השתלטות הרשות השופטת על המחוקקת, היום עומדת בתוקף בעד השתלטות הרשות המבצעת על המחוקקת. מוזר עוד יותר (אך לא מפתיע) שזה קורה כשהיא שולטת בדיוק בנקודה שבה הרשות המבצעת מיישמת את שליטתה על המחוקקת.

About The Author

דן אילוז, יזם האתר "לאומי ליברלי", הינו מנכ"ל חברת Di Consulting, העוסקת בניהול פרויקטים, קשרי ממשל, ניתוח מדיניות ואסטרטגיה עסקית. דן היה יועץ לענייני חקיקה של סיעת הליכוד בכנסת, עבד במשרד החוץ וגם במטה הבחירות של ניר ברקת. דן הוא עורך דין עם תואר שני במדיניות ציבורית.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.