חוסר האמון הקיים בתקשורת הישראלית, כך לפחות עפ"י מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות, ככל הנראה נובע מהתנהלותה עצמה. בתקופה בה מתחוללת סערה סביב כל אמירה או הבלחה שאינה בתוך גבולות הפוליטיקלי-קורקט, ניתן להניח שהציבור כבר לא הולך שבי אחרי מחפשי הרייטינג בתקשורת. מצב זה מסוכן כיוון שמשמעותו היא נטרול דה-פקטו של אחד ממנגנוני הביקורת החשובים ביותר בדמוקרטיה.

בעידן התקשורת הרב-ערוצית, ה"מולטי-מדייתית" והאינטר-אקטיבית, שרובה נשלט בידי בעלי מניות (וגם בעלי עניין), מה שמוביל את לוח השידורים הוא הרייטינג. המצב הוביל לכך שהתקשורת הפכה להיות פורנוגראפית בכל תחום- אף אחד לא באמת מדבר יותר לגופו של עניין- אם לא דיברת לגופו של איש (או אישה) אינך רלוונטי (!!!), והכל בגלל שזה "מעניין את הציבור".

מה באמת מעניין? ניתוח מקצועי של סיטואציה, או פרטים אינטימיים מתוכה? והאם זה אמור להוביל את קבלת ההחלטות בתקשורת, שבכל משטר דמוקרטי יש לה תפקיד מהותי במניעת עריצות השלטון, בזכות היותה מנגנון ביקורת א-פורמאלי.

הסיטואציה המתוארת מאפשרת כמעט לכל אדם ליצור ספין, ולהעלות לאוויר "סיפור מעניין" שלא בטוח שיש מאחוריו גרם של אמת. הסיפור שמתובל היטב בדרמה אנושית, מיד מרים גל שיח (לפעמים צונאמי) שמועצם ברשתות החברתיות. הסיפור הזה הופך לסדר היום שמדינה שלמה עוסקת בו, פעמים רבות ללא פרופורציה לרמת החשיבות שלו לאורך ימים, שבועות, ולעיתים אף חודשים. הדרמה או הטרגדיה הופכים לעניין המרכזי, ולמשקלו הסגולי של הסיפור כבר אין משמעות.

מה קורה אז?

הסיפורים החשובים זזים הצידה, ולמעשה אף אחד לא עוסק בהם. אף אחד לא רואה את התמונה הכוללת אלא מחפש את הפרטים הפורנוגראפיים, ואם אין כאלה, אז עוברים לערוץ המתחרה. המצב חמור שבעתיים עם אמצעי תקשורת המזוהים פוליטית, שם בכלל נדמה שאיבדנו כל רסן. האמוציות משתוללות, וכל כתבה או תחקיר של כלי תקשורתי המהווה שופר פוליטי הופך ל"סדין אדום" בפני אלו החושבים פוליטית הפוך.

במה עסוקה התקשורת הישראלית בעת הזו?

באלאור אזריה שירה למוות במחבל, בענבל אור שלא סיפקה את הסחורה וייתכן שרימתה את עשרות לקוחותיה, בסלמונלה שבקורנפלקס שאף אחד לא חלה ממנה בינתיים, בערן זהבי והמיליונים שהוא מרוויח בכדורגל בסין, ועוד כאלו ואחרים. גם בעניינים שברומו של עולם ניכר שאנו עוסקים בסערות שבכוס תה, ולמה? כי זה מעניין, סקסי, מלהיב. כמו הנאומים של דונלד טראמפ, שנדמה שגם קיסמו הולך ומתפוגג בעיני תומכיו עצמו.

התקשורת היא בידור נטו. זה המצב. ומכאן שנדרשת השאלה מה באמת מספרים לנו, ומה יקרה כאשר באמת נידרש להקשיב. האם נהיה קשובים?

בשלב זה התשובה היא ברורה, לא! לא נקשיב, כי איבדנו אמון, כי הבידור בערוץ 15 יותר אטרקטיבי (ערוץ הקומדיה בכבלים). וכל מי שעדיין קורה, מאזין, או צופה, חווה שטיפת מוח בעייתית.

ומי אשם?

האינטואיציה והבטן צועקים "התקשורת, התקשורת!" אולם זוהי תגובה ילדותית, מי שאשם הוא אנחנו, הציבור, בשטחיות שלנו, ובהימנעות משיח ענייני שמודוס האופרנדי שלו היא הקשבה. גם כאן אנחנו בתקלה. מתי מישהו הקשיב לאחרונה לעמיתו בדיון? הרי כל אחד עסוק בהגנה על הטיעון שלו. אין דיונים, יש דיבייטים. וככל שהם יותר מבדרים כך ייטב.

זהו ג'ונגל שאין בו סדר, אין שביל ברור, ומשנכנסת לא ברור איך תצא. לא סתם יש רבים האומרים היום שהראיון הטוב ביותר הוא זה שלא נתת. המראיין יטמון לך מלכודות על ימין ועל שמאל, ולמחרת היום יבנו אידאולוגיות שלמות על הטעויות שעשית. ומי מנצח במצב הזה?

ועכשיו תעשו את המכפלות- 4 ערוצי טלוויזיה רוויים בחדשות ואקטואליה, 4 ערוצי רדיו ארציים ועשרות ערוצים המקומיים, 4 עיתונים יומיים, רשתות חברתיות ושאר ירקות. אדם ממוצע הצורך 20% מכל אלו נטרף על ידי זאבי התקשורת, ותוך זמן קצר נדרש לכדור הרגעה שיחזיר אותו לישורת. עם שטיפת מוח פורנוגראפית ושיח כה סואן, אין פלא שבסופו של יום נדרשים לכדורי וואבן.

כל שנותר הוא אותו מסכן בודד וכואב, שרק זועק לשמים זאב… זאב…

 

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.