זה לא סוד שהרגשתי, בלשון המעטה, אי נוחות מאוד גדולה אל מול המועמדות של טראמפ לנשיאות ארה"ב ולא רק בגלל האישיות של המועמד עצמו או אמירותיו הבוטות. לאחר ניצחונו, הגיע הזמן להבהיר את הדברים מעט יותר לעומק.

יש לאנשים נטיה ברורה להסתכל על המפה הפוליטית בצורה כותבית, ימין ושמאל, וזאת טעות. האמת היא כמובן שיש סוגים שונים של ימין וגם סוגים שונים של שמאל. יש בימין מספר זרמים ותתי-זרמים אבל לצורך העניין ישנם שני זרמים עיקריים: הימין הליברלי-שמרני, התומך בחירות כערך פוליטי עיקרי, מה שמתורגם מבחינת מדיניות לשוק חופשי ותמיכה בחרויות הפרט, ונוטה להיות יותר ניצי במדיניות חוץ. המדיניות בפועל היא של סחר בינלאומי חופשי, של הקטנת רגולציה ככל שניתן, הקלת נטל המס, גישה חיובית כלפי הגירה, וממשלה קטנה באופן כללי.

לעומת זאת יש את הימין הפופוליסטי והאוטוריטרי, שמקדש בעיקר את הסדר המסורתי, מעוניין בכפיית ערכים מסורתיים על הציבור באמצעים פולטיים, אמנם אינו סוציאליסט אבל תומך בהתערבות ממשלתית עמוקה יותר בתוך החברה והכלכלה. אנשים המשתייכים לזרם זה נוטים להיות גם יותר בדלניים במדיניות החוץ.

ישנם עוד הבדלים רבים והחיתוך אינו חד משום שיש אנשים רבים שמאמצים חלקים מכל גישה אך מספיק בכמה נקודות אלו כדי להמחיש שישנם שינויים מהותיים ולעיתים כותביים בין הגישות. למשל, ובניגוד חד לעמדה המסורתית של המפלגה הרפובליקנית, טראמפ הביע התנגדות עקבית להסכמי סחר חופשי של ארה'"ב עם שכנותיה מקסיקו וקנדה ועם מדינות אסיה בכלל וסין בפרט והשתמש ברטוריקה פרוטקציוניסטית אגרסיבית למדי. דרך אגב טראמפ הינו פרוטקציוניסט ותיק ועקבי מזה לפחות 30 שנה: בספר שהוא כתב בשנות ה- 80, הוא אמר בדיוק את אותם דברים שהוא אומר כעת בתחום המסחר הבינלאומי, רק שאז הם כוונו נגד יפן ולא נגד סין. לא בכדי מסתבר שלא מעט מתומכי ברני סנדרס, המועמד המהווה הסמן הקיצוני של השמאל שהתמודד מול הילארי קלינטון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, הצביעו בבחירות הכלליות לטראמפ: חוץ מזה שהם שניהם מיצבו את עצמם כנגד המימסד, הם פשוט מסכימים על הרבה דברים.

בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית של המאה העשרים, היו תקופות שונות עם עליונות של הגישה הליברלית בקרב הימין ותקופות אחרות בהן הגישה הפופוליסטית גברה. באופן כללי ברור שהגישה הליברלית תורמת יותר לקידום שיתוף הפעולה והשלום בין העמים. לא רצוי לטובת כולם שחומות הסחר יחזרו ויתעצמו. לא רצוי לבלום יכולת של אנשים לנוע ממדינה למדינה. אמנם הגירה צריכה להיות מבוקרת כדי לא לכלול אנשים עוינים אבל באופן כללי מתן אפשרות קלה יחסית לאנשים שוחרי שלום לעבוד וללמוד במקומות שונים תורמת לאנושות כולה ולארה"ב בפרט. בל נשכח שארה"ב היא מדינת מהגרים בכלל.

מבחינה היסטורית, הימין הליברלי לא ממש הוביל את המחנה מסוף מלחמת עולם השניה ועד סוף שנות ה- 1970. השינוי הגיע בעקבות תקופה ממושכת של משבר כלכלי במהלך שנות ה- 1970, שחידד את הצורך בשינוי כלכלי-חברתי עמוק. הימין הליברלי ניצח בשני נצחונות היסטוריים ששינו את הפוליטיקה הבינלאומית בצורה חיובית מאוד: ב- 1979 מרגרט תאצ'ר ניצחה והביאה לשינוי עמוק בממלכה המאוחדת שיצאה מכמעט ארבע עשורים של תכנון ריכוזי לדרך הרבה יותר ליברלית של שוק חופשי ודה-רגוציה, וב- 1980 הניצחון של רונלד רייגאן הביא לארה"ב את בשורת הליברליזציה, הדה-רגולציה והצמיחה הכלכלית. ההשפעה האינטלקטואלית המכרעת על רייגאן היתה מילטון פרידמן ופרידריך הייק שיחק את אותו התפקיד עבור תאצ'ר. מדינות רבות בעולם הלכו בעקבותיהם ובכלל זה ישראל לאחר 1985 ותוכנית הייצוב הכלכלי ששינתה את פני הכלכלה הישראלית. בהקשר הזה שוכחים שמי שדחף ולמעשה כפה את התוכנית הזאת על ממשלת ישראל היה ממשל רייגאן, ששלח את מיודענו סטנלי פישר על תקן של "יועץ", אבל עם הוראות ברורות לביצוע. התוכנית הזאת מהווה את המפנה הגדול והחיובי בהיסטוריה הכלכלית של ישראל.

במילים אחרות, שני פרסי נובל לכלכלה עם גישה ליברלית מובהקת השפיעו על הפוליטיקה הבינלאומית בצורה חיובית מאוד, שהביאה לצמיחה גבוהה ועלייה חסרת תקדים ברמת החיים בעולם כולו. לא סתם התקופה הזאת התאפיינה בפתיחת מדינות אסיה ובראשן הודו וסין לסחר הבינלאומי, לירידה על לכדי כמעט חיסול של העוני המרוד בעולם, ועוד.

כל אלו תופעות לוואי מבורכות של עולם מאוחד יותר, חופשי יותר, דמוקרטי יותר ופתוח יותר, וזה הניצחון של הימין הליברלי, שבמידה רבה הצליח לא רק לשנות את המציאות הכלכלית-חברתית בעולם, אלא גם לשנות את הקונצנזוס בעולם, כך שרבים מן העמדות שלו אומצו בפועל על ידי המערכת הפוליטית כולה במערב.

אלא שבעיקר בעשור האחרון, וביתר שאת בשנים האחרונות, מסתמן שינוי מדאיג במגמה הזאת. בעיקר בגלל גלי ההגירה לא מבוקרים ממדינות ערב ואפריקה לאירופה, ובשל תחושה מוטעית של קיפאון ברמת החיים, הימין הישן והפופוליסט מרים שוב את הראש.

מפלגות כמו "החזית הלאומית" בצרפת, ה"אלטרנטיבה לגרמניה" בגרמניה, ומקביליהן באוסטריה, בלגיה, איטליה ובכל רחבי אירופה והעולם המערבי צוברות עוד ועוד כח והשפעה ועלולות לגרום נזק קשה לתהליכי הגלובליזציה והליברליזציה, מתוך אמונה שגויה שזה יגן על הלאומיות. הניצחון של טראמפ, שבפני עצמו טומן בחובו סכנות לא פשוטות לחזרה לפרוטקציוניזם ובדלנות, עלול להזריק זריקת עידוד לכל הכוחות הבדלניים, הפרוטקציוניסטיים והלאומניים בעולם כולו ולשנות את המטוטלת הפוליטית לכיוון הלא נכון.

בנוסף, בכל מה שקשור למדיניות החוץ, ארה"ב משמשת מאז סוף מלחמת העולם השניה וביתר שאת מאז סוף המלחמה הקרה "הגמון" שמכתיב במידה רבה את האופי של המערכת הבינלאומית. כאשר ארה"ב מובילה לכיוון של דמוקרטיה, זכויות אדם, שוק חופשי ויחסי שלום בעולם, המערכת כולה הולכת לכיוון הזה אבל נסיגת ארה"ב מעמדת הובלה במערכת הבינלאומית עלולה לגרום להמשך התעצמות מסוכנת של גורמים לא ליברליים בעליל, כמו רוסיה, איראן ואולי סין. דווקא במובן הזה נראה שטראמפ מצטייר כממשיך דרכו של אובמה, שהחל בנסיגת ארה"ב ואנחנו רואים סביבנו מה ההשפעות של נסיגה זאת, וזה לא נעים בעליל.

עולם בדלני ולא ליברלי הוא עולם עני יותר, מסוכן יותר וחופשי פחות. אני מאוד מקווה שחששותיי יתגלו בסוף כלא מוצדקים ושמח מאוד להודות בטעות אבל לא נכון יהיה לטאטא אותם מתחת לשטיח רק בגלל שאנחנו שמחים במפלת השמאל.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published.