לוחמים הם לא מלאכים, ומפקדים לוחמים ממש לא. פרשת תת-אלוף אופק בוכריס, בהמשך לפרשיות נוספות שמתחוללות בשנים האחרונות סביב לוחמים ומפקדים בלחימה שסיימו תפקידם והועפו משורות הצבא בבושת פנים, מעצימה את הדיסוננס סביב דמות המפקד הלוחם, הנדרשת בצבא של מדינה מוקפת אויבים.

התבוננות מהירה על העשור האחרון מצביעה על עובדה חדה וברורה – החברה הישראלית מצויה בוויכוח ערכי הולך ומקצין שפוגע בצה"ל, ביכולתו המבצעית, ובכשירותו העתידית. מתוך נקודת המוצא שאדם אינו מושלם, מתחייבת ההבנה שמפקדים בלחימה הם אנשים בעלי מגרעות. כן, אנשים הרחוקים משלמות, אנשים הנוטים לטעות, רק שכשמדובר בלוחמים הטעות שכולנו היינו רוצים לחסוך היא כישלון בלחימה, שיגרור אחריו פגיעה בביטחון הפיזי והלאומי של כולנו.

ועם זאת ניכר שלא מעט מפקדים בולטים ופורצי דרך בדור הזה, כאלו שהוכיחו עצמם בשדה הקרב עשרות ומאות פעמים, מאבדים את מקומם בשל טעויות ערכיות מסוג מסוים, ולמרות הצטיינותם בשדה החשוב ביותר עליו הם מופקדים, הם מפנים את מקומם פעמים רבות לטובת מפקדים אחרים שלא בהכרח טובים יותר, שלא לומר אפורים משהו.

הפועל היוצא לדינמיקה המתוארת היא צבא פחות טוב, שערך הניצחון הוא לא בהכרח הערך החשוב והמוביל בו. המסר שהחברה משדרת לנו היא שמפקדים בינוניים אשר אינם "חוטאים" עדיפים על מפקדים מצטיינים שלפעמים חוטאים. או אם נרחיב את היריעה, עדיף החטא בלקיחת סיכון ביטחוני שמשמעותו יותר נפגעים ופחות הישגים, על החטא האחר שבין גבר ובין אישה, או אי-דיווח אמת על תאונת פחחות.

לא, לא אני עשיתי את המשוואה הזו – המציאות היא שיצרה אותה.

אין פה כוונה לטהר את שמם של מפקדים אשר חטאו, ממש לא. הם חטאו והם ראויים לענישה, אולם מתחייבת כאן ההבנה בהקשר ההשלכות הנובעות מעריפת ראשים סיטונאית של כל מפקד מצטיין שטעה, שכשל, ולא בייעוד המרכזי אליו כיוונו אותו – הובלת גייסות והכרעת אויב. כאשר מסכמים את המספרים והדמויות קשה שלא להבין את המשמעות המצטברת של אבדן קצינים באיכות של צ'יקו תמיר, עמאד פארס, אופק בוכריס ושמואל זכאי.

אמנם כל אחד מהקצינים שהוזכרו "עף" על "חטא" אחר, אבל לכל מי שמכיר את הברנז'ה הצבאית מדובר בחבורה פורצת דרך שבמלחמה אתה רוצה אותה בראש החץ, ולמה?
כי זו חבורה שאינה ממצמצת נוכח פני אויב, מובילה במנהיגות יוצאת דופן את פקודיה, ללא שום בלבול וללא שום חיפוף. מי שמכיר את החבורה הזו יודע שצה"ל נראה אחרת לגמרי בלעדיה.

המקצוע הצבאי הוא מקצוע אלים, מלוכלך, מסריח, לא נעים, ומרתיע, למה החברה הישראלית מצפה? שחבורה נקייה וטהורה תנצח את מלחמותינו? זה אולי רלוונטי כשזורקים פצצות מגובה של אלפי רגל או שולחים טילים ממרחק של עשרות קילומטרים. בתוך שדה הקרב, בתוך החיכוך, בתוך הביבים של מחנות הפלטים והשוחות הבוציות והמגעילות של חפירות האויב, אתה צריך אנשים שלא נרתעים מהריח, ולא מצטמררים מהמראות. אשכים משיש, זה מה שאתה צריך שם.

ועוד יותר מזה, אתה רוצה אותם שם כי הם גם אלו שמובילים את הדור הבא – הדור שיידרש להכריע את המלחמות הבאות, ולא זכור לי שצפוי לנו כאן גן עדן. צריך להגיד פעם אחת ולתמיד את האמת, מי שמוביל את המלחמות האכזריות האלו אינם "יפי בלורית". אלו אנשים אמיצים ובוטים שלפעמים עושים שטויות. הם צריכים לשלם על השטויות שלהם, בהחלט, אך במקום שרק הם ישלמו, בפועל כולנו משלמים, ובריבית קצוצה.

כאשר את המפקדים הנועזים, הכריזמטיים והמקצוענים אנו שולחים הביתה, אל נתפלא אם במלחמה הבאה בה נדרש להתמודד עם אתגר רציני, נמצא את עצמנו עוסקים יותר במתן הסברים ופחות במהלכים מכריעים. אל נתפלא גם אם בבקו"ם נקבל עוד סרבנים-
פיקוד בלחימה איננו משימה למלאכים.

About The Author

רונן הינו אלוף-משנה במילואים, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי-המדינה, הכולל מחקר אודות שירות המילואים בישראל. כיום רונן הינו חוקר ומרצה בתחום הביטחון הלאומי. תחום המחקר הנוכחי של רונן עוסק בהשפעת שירות החובה בצה"ל על התפיסה החברתית-תרבותית של הפרט. בנוסף, רונן מרצה ומוביל סדנאות העוסקות בשיפור איכות ההוראה במערכת החינוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.