באב אל ואד – לא אירוע של גנרל אחד

לפני שנים ספורות סיימתי פרק מאוד משמעותי בחיי – פיקדתי על עוצבת השריון המפוארת, “חטיבה 10 – הראל”.

תרומתה של חטיבת הראל למדינת-ישראל היא לא אחרת מאשר השגת אחד מנכסיה החשובים ביותר, העיר ירושלים, כולל איחודה. לוחמי “הראל” שגובשה במהלך מלחמת העצמאות על-בסיס גדודי פלמ”ח מהווים מקור להשראה ולמצוינות מאז ועד היום.

במהלך שירותי בעוצבה המדהימה הזו נחשפתי לאלפי אנשים,אך המיוחדים שבהם, ללא ספק, הם לוחמי “פלמ”ח הראל”, שמעל ל-400 מחבריהם שילמו את המחיר הנורא מכל במהלך קרבות תש”ח, על משלטי שער הגיא, באב אל-ואד, קרית ענבים, הקסטל, סן-סימון ועוד שמות מיתולוגיים רבים. לא בכדי זו החטיבה היחידה בצה”ל שיש לה בית-עלמין משלה, במרכז מרחב הלחימה של אז, בצמוד לקיבוץ קריית ענבים, בואך הר-אדר.

“הראל” איננה רק שם של חטיבה, “הראל” היא מורשת מפוארת של גבורה וגאווה, המצויה עמוק בנפשו של כל לוחם בחטיבה הזו, מאז ועד היום. מפגש עם אנשי החטיבה מדביק אותך בפרץ בלתי נתפס של פטריוטיות. אין דברים כאלה – פשוטו כמשמעו. השיא מגיע ביום הזיכרון שעה שאתה רואה גל של מאות לוחמי עבר שגילם מתקרב ל-100, נעמדים על רגליהם ושרים מכל ליבם את המנון הפלמ”ח:

“מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,
אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,
תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ”ח”

מעמדת המפקד אתה משקיף על השרים, נדהם, ופותח גם אתה את פיך ומצטרף לשירה בקול רם. עומדים שם רעננה, ומוטק’ה, ומי לא, אנשים שהם אגדות בחייהם, אנשים שלא ברור היכן היינו היום אילולא אם.

בימים אלו מנהלים לוחמי הראל ההם, את המאבק האולי אחרון והלא פחות הרואי בחייהם, המאבק על שימור מורשת הקרבות על הדרך לירושלים. לוחמים אלו לא באים בדרישות כלשהם כלפי מדינתם, זולת בקשה אחת – שימרו את מורשתנו, כבדו אותה לעד, הסיפור הוא של כולנו, ולא של גנרל אחד…